מוחות שחושבים אחרתראויים למצוא זה את זה.

ADHD היא הפרעה נוירו-התפתחותית הכוללת חוסר קשב מתמשך ו/או היפראקטיביות-אימפולסיביות, ועשויה להשפיע על חיי היום-יום. אופן הביטוי וצורכי התמיכה משתנים מאדם לאדם.

ADD הוא מונח ישן המשמש בדרך כלל לתיאור ADHD עם ביטוי עיקרי של חוסר קשב. הוא עשוי לכלול קשיים מתמשכים בקשב, בארגון או בהשלמת משימות, ויש להעריך אותם בתוך ההקשר הכולל.

אוטיזם הוא מצב נוירו-התפתחותי מגוון מאוד, הכולל תקשורת ואינטראקציה חברתית לצד דפוסים מצומצמים או חזרתיים של התנהגות, תחומי עניין או פעילויות. היכולות, החוויות החושיות וצורכי התמיכה משתנים מאוד מאדם לאדם.

תסמונת אספרגר היא אבחנה היסטורית שכיום נכללת ברצף האוטיסטי. היא אינה שקולה לכל אוטיזם ללא מוגבלות אינטלקטואלית; מאפייני השפה, היכולות וצורכי התמיכה משתנים מאוד.

דיסלקסיה היא לקות למידה ספציפית שמשפיעה בעיקר על קריאה מדויקת ושוטפת של מילים ועל פענוח. היא אינה מוסברת באינטליגנציה נמוכה, והחוזקות משתנות מאדם לאדם.

הפרעת קואורדינציה התפתחותית משפיעה על רכישה וביצוע של מיומנויות מוטוריות מתואמות. דיספרקסיה היא מונח רחב ונפוץ יותר ואינה תמיד מילה נרדפת מדויקת. ההשפעה וההתאמות המועילות משתנות בין אנשים.

דיסקלקוליה היא לקות למידה ספציפית שמשפיעה על תחושת מספר, זכירת עובדות חשבון, חישוב או חשיבה מתמטית. היא אינה מוסברת באינטליגנציה נמוכה, והפרופילים וצורכי התמיכה משתנים.

דיסאורתוגרפיה היא מונח תיאורי לקשיי איות מתמשכים. לפי שיטת הסיווג, האבחנה הרשמית עשויה להיכלל בהפרעת למידה התפתחותית עם פגיעה בהבעה בכתב; היא אינה אבחנה עצמאית אוניברסלית.

הפרעת שפה התפתחותית היא הפרעה נוירו-התפתחותית שמשפיעה על רכישה ושימוש בשפה מדוברת בהבעה ו/או בהבנה. היא אינה מוסברת באינטליגנציה נמוכה, והפרופילים וצורכי התמיכה משתנים. דיספזיה היא מונח ישן יותר או כזה שהשימוש בו משתנה בין אזורים.

מחוננות אינטלקטואלית מתארת יכולות קוגניטיביות מתקדמות במידה ניכרת, המוערכות באמצעות מדדים פסיכומטריים ומידע הקשרי. זו אינה אבחנה קלינית והיא אינה מעידה על אישיות, רגישות רגשית, יצירתיות או קושי חברתי מסוימים.

פוטנציאל רגשי גבוה הוא תווית לא קלינית ללא הגדרה אבחונית אחידה. לעיתים משתמשים בה לתיאור רגשות עזים או אמפתיה נתפסת, אך היא אינה קובעת אבחנה או דרך תפקוד מסוימת.

ייחודיות כפולה היא מונח חינוכי, לא אבחנה, לשילוב של מחוננות עם מוגבלות או הפרעת למידה או הפרעה נוירו-התפתחותית. כל מצב נלווה דורש הערכה נפרדת; החוזקות וצורכי התמיכה עשויים להסתיר זה את זה.

דיסגרפיה מתארת קושי מתמשך בפעולת הכתיבה עצמה: כתב יד איטי, מייגע או קשה לקריאה, ללא קשר לאינטליגנציה או למאמץ שהושקע. היא נבדלת מקשיי כתיב, וההתאמות המועילות משתנות מאדם לאדם.

גמגום הוא הפרעה בשטף הדיבור: חזרות על צלילים או הברות, הארכות, וחסימות שקטות שבהן המילה לא יוצאת. עוצמתו משתנה מאוד לפי ההקשר ולפי בן השיח, והוא אינו מעיד דבר על אוצר המילים או על הביטחון העצמי: לחזות מראש מילים שמפחידות ולעקוף אותן שוקל לא פעם כמו חוסר השטף שנשמע.

הפרעת עיבוד שמיעתי היא קושי של המוח לנתח צליל למרות שהשמיעה עצמה תקינה: להבין שיחה ברעש רקע, להבחין בין צלילים דומים, להחזיק הוראה מדוברת ארוכה. אין מדובר בירידה בשמיעה ולא ברגישות יתר חושית כללית, ולזיהוי נדרשת הערכה אודיולוגית מומחית.

הפרעה בהתפתחות השכלית מתארת מגבלות בתפקוד השכלי ובהתנהגות המסתגלת שמופיעות בתקופת ההתפתחות: כך מכנים זאת הסיווגים של ימינו, במקום מונחים ישנים יותר. הצורך בתמיכה משתנה מאוד, מעזרה מדי פעם ועד ליווי קבוע, והמונח לבדו אינו אומר דבר על מידת העצמאות ולא על איך אדם נמצא בתוך מערכת יחסים.

הפרעת טיקים כרונית היא טיקים מוטוריים או טיקים קוליים שנמשכים יותר משנה, אך לעולם לא שני הסוגים יחד: זה מה שמבדיל אותה מתסמונת טורט. לרוב מקדימה לטיק תחושה מבשרת, והעוצמה משתנה מאוד לפי תקופות, עייפות או הקשר.

לקות למידה לא מילולית מתארת פרופיל שבו השפה המדוברת נשארת נקודת חוזק, ואילו ההתמצאות במרחב, התיאום המוטורי וקריאת האותות הלא מילוליים דורשים מאמץ רב הרבה יותר. היא מתוארת כבר כחמישים שנה, אך אינה מופיעה ב-DSM-5 כישות עצמאית: גבולותיה עדיין שנויים במחלוקת, ולא פעם מבלבלים בינה לבין דיספרקסיה או פרופיל אוטיסטי ללא מוגבלות שכלית.

אבחנה של הפרעה דו-קוטבית מסוג I דורשת לפחות אפיזודה מאנית אחת. אפיזודות דיכאוניות שכיחות אך אינן הכרחיות; מהלך ההפרעה וצורכי הטיפול משתנים מאדם לאדם.

הפרעה דו-קוטבית מסוג II כוללת לפחות אפיזודה היפומאנית אחת ואפיזודת דיכאון מז'ורי אחת, ללא היסטוריה של אפיזודה מאנית. הדיכאון עשוי להיות חמור; ההשפעה וצורכי הטיפול משתנים.

הפרעה ציקלותימית כוללת תקופות כרוניות של תסמינים היפומאניים ודיכאוניים שאינם עומדים בתנאים של אפיזודות מלאות. היא עלולה להשפיע משמעותית על התפקוד ואינה פשוט צורה קלה של הפרעה דו-קוטבית.

דיסתימיה היא השם הקודם להפרעת דיכאון מתמשכת, המתאפיינת במצב רוח דיכאוני כרוני ובתסמינים נלווים. החומרה וההשפעה משתנות, והערכה מסייעת להבדיל אותה ממצבים אחרים.

דיכאון עונתי הוא שם נפוץ להפרעת מצב רוח עם דפוס עונתי, לרוב דיכאון חוזר. דפוס חורפי שכיח, אך קיים גם דפוס קיצי; את הטיפול יש להתאים אישית יחד עם איש מקצוע.

דיכאון מג'ורי משלב, לאורך תקופה ממושכת, מצב רוח ירוד או אובדן עניין עם שינויים בשינה, באנרגיה, בתיאבון או בריכוז. אין מדובר בתכונת אופי ולא בחוסר כוח רצון, המהלך משתנה מאדם לאדם וקיימים טיפולים יעילים.

הפרעה דיספורית קדם-מחזורית כוללת סימנים בולטים של מצב רוח, רגזנות או חרדה בשלב שלפני הווסת, שנחלשים בבירור עם תחילתה. היא נבדלת מתסמונת קדם-מחזורית בעוצמתה ובהשפעתה, וזיהויה מסתמך על מעקב לאורך כמה מחזורים.

הפרעת חרדה מוכללת כוללת דאגה מופרזת, מתמשכת וקשה לשליטה בכמה תחומי חיים, לעיתים עם אי-שקט, מתח, עייפות או קשיי ריכוז או שינה. המצוקה וההשפעה משתנות, וקיימים טיפולים יעילים.

OCD כולל אובססיות, כגון מחשבות, דימויים או דחפים פולשניים ולא רצויים, ו/או פעולות כפייתיות שנעשות כדי להפחית מצוקה. הוא אינו רק העדפה לסדר או לניקיון; טיפולים מבוססי ראיות יכולים להפחית תסמינים.

PTSD עלול להתפתח לאחר חשיפה טראומטית וכולל תסמיני חדירה, הימנעות, שינויים שליליים במצב הרוח או בחשיבה ועוררות או תגובתיות מוגברות. התסמינים משתנים; הם אינם חולשה, וטיפול מקצועי המודע לטראומה עשוי לעזור.

הפרעת פאניקה כוללת התקפי פאניקה חוזרים ובלתי צפויים, שלאחריהם דאגה מתמשכת או שינויי התנהגות הקשורים לאפשרות שיחזרו. המצוקה וההשפעה משתנות, וקיימים טיפולים יעילים.

הפרעת חרדה חברתית כוללת פחד בולט מפני צפייה או הערכה שלילית, עם הימנעות או מצוקה עזה. היא מעבר לביישנות רגילה; ההשפעה משתנה וקיימים טיפולים יעילים.

אגורפוביה היא חרדה בולטת ממצבים שבהם היציאה או קבלת עזרה נראות קשות: תחבורה ציבורית, תורים, המון, מרחבים פתוחים, יציאה לבד. אין מדובר בפחד ממקומות רחבים במובן המילולי, וההימנעות שנוצרת בעקבותיה היא לרוב מה שמצמצם את היום-יום יותר מכול.

פוביה ספציפית היא פחד עז ולא פרופורציונלי שמעורר אותו אובייקט או מצב מסוים אחד: בעלי חיים, דם וזריקות, גבהים, טיסה, חללים סגורים. הטריגר נשאר צר, והתווית הזאת אינה אומרת דבר על אומץ או על רמת החרדה הכללית של אדם: מה שמכביד על היום-יום יותר מכול הוא ההימנעות שנבנית סביב אותו אובייקט.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת, שנכללה ב-ICD-11, מוסיפה לתסמיני ה-PTSD (זיכרונות חודרניים, הימנעות, תחושת איום מתמשכת) קשיים ממושכים בוויסות רגשי, בדימוי העצמי ובקשר עם אחרים, בדרך כלל אחרי טראומה חוזרת או ממושכת. בדיוק שלושת התחומים הנוספים האלה מבדילים אותה מ-PTSD רגיל, ולא פעם מבלבלים בינה לבין הפרעת אישיות גבולית, אף שהשתיים חופפות רק בחלקן.

הפרעת דיסמורפיה גופנית היא עיסוק מציף בפגם במראה שאחרים אינם רואים או רואים כזניח, יחד עם התנהגויות חוזרות: בדיקה במראה, השוואה, הסתרה, בקשת הרגעה. ה-DSM-5 מסווג אותה עם ההפרעה הטורדנית-כפייתית והפרעות הקרובות לה: זו לא יהירות ולא חוסר שביעות רצון רגיל מהגוף, והן האזור שמעסיק והן העוצמה שונים מאוד מאדם לאדם.

אילמות סלקטיבית היא חוסר יכולת מתמשך לדבר במצבים חברתיים מסוימים, בעוד שבמקומות אחרים, לרוב בבית, הדיבור תקין לגמרי. ה-DSM-5 מסווג אותה כהפרעת חרדה: זה לא סירוב, לא ביישנות ולא בחירה, והיא אינה מעידה דבר על רמת השפה או על הרצון להתקרב.

הפרעת אגירה היא קושי מתמשך להיפרד מחפצים, יהיה ערכם אשר יהיה, כשהצטברות החפצים מגיעה למצב שבו אי אפשר להשתמש בחדרים למה שהם נועדו. ה-DSM-5 מסווג אותה בין ההפרעות הטורדניות-כפייתיות והקרובות להן: אין זו הזנחה ואף לא אי-סדר רגיל, המצוקה נובעת מעצם המחשבה לזרוק, וההיקף שונה מאוד מאדם לאדם.

התנהגויות חוזרות הממוקדות בגוף הן פעולות המכוונות אל הגוף עצמו וחוזרות על עצמן עד שהן משאירות סימן: תלישת שיער (טריכוטילומניה), מריטה וגירוד של העור (דרמטילומניה), כסיסת ציפורניים או פנים הלחיים. ב-DSM-5 הן ממוקמות לצד ההפרעה הטורדנית-כפייתית וההפרעות הקרובות לה: הן משחררות מתח במקום לחפש כאב, וזה מה שמבדיל אותן מפגיעה עצמית, ולעיתים קרובות הן אוטומטיות עד כדי כך שהאדם שם לב אליהן רק בדיעבד.

הפרעת אישיות גבולית עשויה להשפיע על ויסות רגשות, הדימוי העצמי ויציבות מערכות היחסים, ולעיתים כוללת אימפולסיביות או פחד מנטישה. האבחנה אינה מגדירה את האדם, ופסיכותרפיות מובנות יכולות להפחית תסמינים.

הפרעת אישיות נמנעת כוללת עכבה חברתית מתמשכת, תחושת חוסר התאמה ורגישות גבוהה לביקורת או לדחייה. היא מעבר לביישנות רגילה ועלולה להשפיע על כמה תחומי חיים.

הפרעת אישיות סכיזואידית כוללת ריחוק מתמשך ממערכות יחסים חברתיות וביטוי רגשי מוגבל. זו אינה סכיזופרניה; העדפות ביחסים וצורכי התמיכה משתנים.

הפרעת אישיות תלותית מתאפיינת בצורך מוגזם שידאגו לך: קושי להחליט לבד, להביע אי הסכמה או להתחיל משהו בלי גיבוי, וחשש בולט להישאר בלי תמיכה כשקשר מסתיים. אהבה לחברה של אחרים או קושי עם בדידות אינם מספיקים כדי להגדיר אותה, והיא נבדלת מאישיות נמנעת, שבה הפחד משיפוט שוקל יותר מהצורך בגיבוי.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית משלבת צורך בולט בהערצה, תחושה מנופחת של חשיבות עצמית ואמפתיה שקשה להגיע אליה, על גבי הערכה עצמית שברירית הרבה יותר משהיא נראית. המילה הפכה להאשמה שגורה בסיפורי זוגיות: כאן היא מציינת אבחנה קלינית, שנקבעת לאורך זמן ועל פני חיים שלמים, ולא פסק דין שניתן אחרי פרידה.

הפרעת אישיות פרנואידית היא חשדנות מתמשכת כלפי כוונותיהם של אחרים, שבה מילים או מחוות רגילות נקראות כתקיפה, הטעיה או בגידה אפשרית. היא נבדלת מדלוזיה פרנואידית: אין ניתוק מהמציאות, והעוצמה משתנה מאוד מאדם לאדם ומתקופה לתקופה.

הפרעת אישיות סכיזוטיפלית משלבת אי נוחות מתמשכת בקשרים קרובים, חשיבה או תפיסה יוצאות דופן וסגנון אקסצנטרי. היא נבדלת מסכיזופרניה בכך שאין אפיזודה פסיכוטית מובהקת, ועוצמת המאפיינים והרצון בקרבה משתנים מאוד מאדם לאדם.

הפרעת אישיות אובססיבית-כפייתית היא דפוס מתמשך של שאיפה לשלמות, סדר ושליטה, שבו הכללים, הרשימות והפרטים נעשים בסופו של דבר חשובים יותר מהתוצאה או מהיכולת להיות גמיש. היא נבדלת מהפרעה טורדנית-כפייתית: כאן הדרישות נראות מוצדקות לאדם עצמו, ואילו בהפרעה הטורדנית-כפייתית המחשבות הטורדניות נכפות עליו בניגוד לרצונו, ואהבה לעשות דברים כמו שצריך אינה מספיקה לאבחנה הזאת.

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית מתארת דפוס מתמשך של זלזול בזכויותיהם של אחרים ופגיעה בהן, שקיים מגיל ההתבגרות ומופיע בכמה תחומי חיים. אבחנה אינה תחזית: ההתנהגות משתנה עם הגיל ועם טיפול, היא שונה מאוד מאדם לאדם, והמונח אינו זהה לפסיכופתיה, מושג קרוב אך נפרד.

הפרעת אישיות היסטריונית מתארת דפוס מתמשך של חיפוש תשומת לב, שבו הבעת הרגש עזה, מוחצנת מאוד ומשתנה במהירות. לא פעם מתווספות לכך נטייה חזקה להיסחף אחרי השפעת אחרים ומערכות יחסים שנחוות כקרובות יותר מכפי שהן באמת. הקטגוריה זוכה לביקורת על ההטיה המגדרית ההיסטורית שלה, שהובילה לאבחונה הרבה יותר אצל נשים: היא אינה אומרת דבר על כנות הרגשות, וגבולותיה חופפים במידה רבה לאישיות הגבולית ולאישיות הנרקיסיסטית.

תגובתיות יתר חושית היא תסמין או מאפיין תיאורי שבו צלילים, אורות, מרקמים, ריחות או טעמים מעוררים תגובות חזקות מאוד. זו אינה אבחנה עצמאית; היא עשויה להופיע לבדה או לצד מצבים שונים, וההתאמות המועילות משתנות.

סינסתזיה היא מאפיין נוירולוגי שבו גירוי חושי או מושגי מעורר באופן אוטומטי ועקבי תפיסה נוספת, למשל צליל שמעורר תפיסת צבע. לרוב היא אינה פתולוגית, והחוויות משתנות.

מיסופוניה מתארת סבילות נמוכה לצלילים או לדפוסי צליל מסוימים, עם תגובות רגשיות וגופניות עזות. יש לה הגדרת קונצנזוס והיא נחקרת, אך היא אינה אבחנה עצמאית בסיווגים המרכזיים כיום.

המושג אדם רגיש מאוד מתאר רגישות בעיבוד חושי כתכונה פסיכולוגית רציפה. זו אינה מחלה או אבחנה, והערכות השכיחות משתנות לפי הסולם, הסף והמחקר.

אפנטזיה היא היעדר או כמעט היעדר של דמיון חזותי רצוני: כשמבקשים לדמיין פנים או תפוח, שום תמונה לא עולה בראש, או כמעט שום תמונה. זו אינה הפרעה ואינה ליקוי בזיכרון: הידע נשאר שלם, מה שחסר הוא התמונה בלבד, והמידה נעה בין ריק מוחלט לבין תמונות חלשות וחולפות.

מיזוקינזיה היא תגובה שלילית עזה, שלעיתים מורגשת גם בגוף, למראה תנועות קטנות וחוזרות של אנשים אחרים: רגל שמנתרת, אצבעות שמתופפות, עט שמסתובב בין האצבעות. היא תוארה רק לאחרונה והיא נבדלת ממיזופוניה, שעניינה צלילים: העוצמה משתנה מאוד מאדם לאדם, והתעצבנות מדי פעם מתנועה של מישהו אינה מספיקה כדי לקרוא לזה כך.

עיוורון פרצופים התפתחותי הוא קושי מתמשך לזהות פנים, שקיים מאז ומתמיד ואינו נובע מפגיעה מוחית; מעריכים שהוא נוגע לכ-2% מהאוכלוסייה. הזיהוי נשען אז על הקול, על אופן ההליכה, על התסרוקת או על ההקשר, ואי-זיהוי של מישהו אינו מעיד דבר על מידת העניין בו ולא על הזיכרון בכלל.

היפראקוזיס הוא חוסר סבילות לצלילים בעוצמה רגילה, שנחווים כחזקים מדי ולעתים אף כואבים, גם כאשר השמיעה הנמדדת נותרת תקינה. הוא נבדל ממיזופוניה, שמכוונת לצלילים מסוימים, ומפונופוביה, שהיא פחד מצליל. הוא מחייב הערכה אודיולוגית, ונשיאת אטמי אוזניים באופן קבוע נוטה להחמיר את התופעה במקום להרגיע אותה.

סכיזופרניה היא הפרעה פסיכוטית שעשויה לשלב תסמינים שנקראים חיוביים (הזיות, מחשבות שווא), תסמינים שליליים (הסתגרות חברתית, קהות רגשית, אובדן יוזמה) וקשיים קוגניטיביים כמו קשב או זיכרון עבודה. אפשר לטפל בה, והמהלך שלה שונה מאוד מאדם לאדם: יש מי שחווה אפיזודה אחת בלבד, יש מי שהמהלך אצלו גלי, וההחלמה נמנית עם התוצאות האפשריות. שתי אמונות רווחות פשוט שגויות: היא אינה הופכת אף אחד למסוכן, שכן המתמודדים עמה הם הרבה יותר פעמים קורבנות של אלימות מאשר מבצעים שלה, ואין לה שום קשר לפיצול אישיות, ששייך לאבחנה אחרת לגמרי.

הפרעה הזייתית מתאפיינת באמונות שווא שנמשכות לאורך זמן, לרוב סביב רדיפה, קנאה, אהבה מדומה או עיסוק בגוף. בשונה מסכיזופרניה, שאר התסמינים הפסיכוטיים אינם מופיעים, ומחוץ לנושא המסוים הזה התפקוד נשמר פעמים רבות: העבודה, היומיום והקשרים יכולים להימשך כמו קודם. עד כמה האמונה חזקה וכמה מקום היא תופסת משתנה מאוד מאדם לאדם, והתווית הזאת אינה אומרת דבר על השאלה אם אדם מסוכן.

ההפרעה הסכיזואפקטיבית משלבת תסמינים פסיכוטיים עם תסמיני מצב רוח בולטים, דיכאוניים או מאניים, יחד עם תקופות פסיכוטיות שמופיעות מחוץ לאפיזודות של מצב הרוח. היא נמצאת על הגבול שבין סכיזופרניה לבין הפרעות מצב רוח, ולכן לפעמים לוקח זמן רב עד שהאבחנה מתגבשת. עוצמת התסמינים, מהלכם והתמיכה שמסייעת משתנים מאוד מאדם לאדם.

אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת אכילה המשלבת הגבלת אכילה, פחד עז מעלייה במשקל וחוויה מעוותת של הגוף. זהו מצב חמור אך בר טיפול, המהלך משתנה מאדם לאדם, ואי אפשר לזהות אותו לפי מבנה הגוף.

ARFID מתאר אכילה מצומצמת מאוד הנובעת מגועל חושי כלפי מרקמים, ריחות או צבעים מסוימים, מחוסר עניין באוכל, או מפחד מתקרית כמו להיחנק או להקיא. מה שמבדיל אותו מאנורקסיה נרבוזה הוא היעדר מוחלט של כל דאגה למשקל או למראה הגוף: לא הגוף עומד על הפרק, אלא רק עצם פעולת האכילה. הוא שכיח אצל אנשים אוטיסטים, אין לו שום קשר לבררנות או לחינוך כושל, ועוצמתו משתנה מאוד מאדם לאדם.

בולימיה נרבוזה משלבת התקפי אכילה שנחווים כאובדן שליטה עם ההתנהגויות המפצות שבאות אחריהם: הקאה יזומה, חומרים משלשלים, פעילות גופנית מאומצת או צום. המשקל נשאר לרוב בטווח הרגיל, ולכן ההפרעה אינה נראית מבחוץ, גם לא לאנשים הקרובים. זהו מצב רציני אך בר טיפול, והוא נבדל מהפרעת אכילה כפייתית, שבה אחרי ההתקפים אין התנהגות מפצה.

הפרעת אכילה כפייתית מתבטאת בהתקפים שבהם אדם אוכל כמויות גדולות של מזון עם תחושה של אובדן שליטה, בלי ההתנהגויות המפצות הסדירות המאפיינות בולימיה, ובליווי מצוקה ניכרת. זו הפרעת האכילה השכיחה ביותר, והיא אינה זהה לא לאכילת יתר מזדמנת ולא לחוסר כוח רצון. אופן ההופעה שונה מאוד מאדם לאדם, ומבנה הגוף אינו מאשר אותה ואינו שולל אותה.

התמכרות התנהגותית מתארת אובדן שליטה על התנהגות שממשיכה למרות ההשלכות שלה, עד שהיא תופסת יותר ויותר מקום ודוחקת הצידה את כל השאר. בסיווגים הבין-לאומיים מוכרות רק הפרעת הימורים והפרעת משחקים דיגיטליים: הרגלים מופרזים אחרים, בין שמדובר במסכים, בקניות או במיניות, עדיין שנויים במחלוקת ואינם מהווים אבחנות. לאהוב מאוד עיסוק כלשהו אינו התמכרות: מה שקובע הוא אובדן השליטה וההשפעה על החיים היומיומיים.

הפרעת שימוש בחומרים מתארת שימוש שנמשך למרות ההשלכות השליליות שלו, עם אובדן שליטה על הכמות או על העיתוי, עם תשוקה עזה שקשה להתעלם ממנה, ולעיתים עם סבילות וסימני גמילה בהפסקת השימוש. עוצמתה שונה מאוד מאדם לאדם ומתקופה לתקופה, וההחלמה דומה יותר לדרך ארוכה שבה נסיגות נמנות עם האפשרויות, ופחות למתג שמכבים פעם אחת ולתמיד. האבחנה מתארת יחסים עם חומר שהפכו לבעייתיים: היא אינה אומרת דבר על ערכו של האדם, על מהימנותו או על רצונו.

דפרסונליזציה היא התחושה המתמשכת של ניתוק מהעצמי, מהתנועות ומהרגשות של האדם עצמו; דריאליזציה מחילה את אותו רושם על העולם שמסביב, שנראה לא אמיתי, כאילו עבר סינון, ולעיתים קרובות מתואר כחיים מאחורי זכוכית. בוחן המציאות נשמר: האדם יודע שמדובר ברושם ולא בשינוי אמיתי של העולם, וזה מה שמבדיל את המצב הזה מחוויה פסיכוטית. להרגיש זאת מדי פעם נפוץ מאוד; מדברים על הפרעה רק כאשר המצב נמשך ומשפיע על חיי היום יום.

הפרעת זהות דיסוציאטיבית מתאפיינת בקיומם של שני מצבי זהות נבדלים או יותר, ולצידם פערי זיכרון הנוגעים לאירועים של היומיום ולא לפיזור דעת רגיל. היא קשורה קשר הדוק לטראומה מוקדמת וחוזרת, ואין לבלבל בינה לבין סכיזופרניה, שהיא הפרעה אחרת. התמונה שמגיעה מן הסרטים, מלאה במעברים ראוותניים ובמסוכנות, אינה מתארת את המציאות של רוב האנשים שחיים איתה.

פוטנציאל יצירתי גבוה הוא תווית לא קלינית ללא סף אבחוני אחיד. היא עשויה לתאר יכולות מסוימות של חשיבה מסתעפת או יצירה, אך אינה קובעת את התפקוד הכללי או את ערכו של אדם.

תסמונת טורט היא הפרעה נוירו-התפתחותית הכוללת כמה טיקים מוטוריים ולפחות טיק קולי אחד לאורך הזמן, לא בהכרח בו-זמנית, במשך יותר משנה ועם התחלה לפני גיל 18. הטיקים וצורכי התמיכה משתנים; ADHD או OCD עשויים להופיע במקביל.

אלקסיתימיה מתארת קושי לזהות רגשות של עצמך ולתאר אותם במילים, לעיתים יחד עם חשיבה המכוונת אל הקונקרטי. אינה אבחנה אלא תכונה חוצת אבחנות הנמדדת בשאלון, נפוצה באוטיזם אך אינה ייחודית לו, ואינה מעידה על היעדר תחושה.

אפילפסיה מאופיינת בהתקפים חוזרים הקשורים לפעילות חשמלית לא תקינה במוח, והם יכולים לנוע מהתקפי ניתוק קצרים ועד להתקפים עם אובדן הכרה ותנועות בלתי רצוניות. הצורות והשפעתן על החיים משתנות מאוד מאדם לאדם, ואנשים רבים מאוזנים היטב בעזרת טיפול ועוברים תקופות ארוכות מאוד בלי שום התקף. התקף בודד שהופיע בנסיבות מיוחדות, כמו חום גבוה או חוסר שינה ממושך, אינו מספיק כדי לדבר על אפילפסיה: האבחנה נשענת על החזרתיות של ההתקפים ועל בירור רפואי.

היפרמוביליות מפרקים היא טווח תנועה שחורג מעבר למידה הרגילה במפרק אחד או בכמה מפרקים, לעיתים בליווי כאבים, עייפות ותחושה של חוסר יציבות, על רצף שכולל גם את תסמונת אהלרס-דנלוס מסוג היפרמובילי. הופעה משותפת עם אוטיזם ועם הפרעת קשב וריכוז מדווחת לא פעם, אך הקשר בין הדברים עדיין נמצא בבדיקה מחקרית. זו אינה נוירודיברגנטיות בפני עצמה: אנשים גמישים רבים אינם חשים שום אי נוחות, ומידת ההשפעה על חיי היום-יום משתנה מאוד מאדם אחד למשנהו.

נרקולפסיה היא הפרעת שינה נוירולוגית המתאפיינת בישנוניות קיצונית במהלך היום ובהתקפי שינה שאי אפשר לעמוד בפניהם, והם מופיעים גם אחרי לילה שלם של שינה. אצל חלק מהאנשים מופיעה גם קטפלקסיה: אובדן פתאומי של מתח השרירים שנגרם מרגש, לרוב צחוק או הפתעה. זו אינה עצלות, אינה חוסר רצון ואינה חוב שינה פשוט, ועוצמת התסמינים משתנה מאוד מאדם לאדם.

תסמונת שלב שינה מאוחר פירושה שעון פנימי שהוסט באופן מתמשך: ההירדמות וההתעוררות מגיעות מאוחר מאוד, בעוד שהשינה עצמה שומרת על איכות טובה כשדבר אינו מגביל אותה. זו אינה נדודי שינה ואינה חוסר משמעת, ומידת ההיסט שונה מאוד מאדם לאדם. הקשיים נובעים בעיקר מהחיכוך עם שעות שנכפות מבחוץ: פגישות בבוקר, ימי עבודה והקצב של חיים משותפים.

השלכות קוגניטיביות של פגיעת ראש הן קשיים בקשב, בזיכרון, בעמידות לעייפות או בוויסות רגשי שנשארים אחרי מכה בראש, לאחר שהשלב החריף כבר חלף. מדובר בשונות נרכשת ולא התפתחותית, שנהוג לעיתים קרובות לכלול אותה בנוירו-גיוון במובן הרחב, משום שהתפקוד הקוגניטיבי נשאר משתנה לאורך זמן. ההחלמה שונה מאוד מאדם לאדם ויכולה להימשך זמן רב, כך שהתמונה של החודשים הראשונים אומרת מעט מאוד על התמונה כעבור כמה שנים.