המילה מסתובבת הרבה ולעיתים רחוקות מציינת את מה שהיא באמת מציינת. בולימיה נרבוזה אינה הגזמה בערב של חגיגה, ואינה חוסר כוח רצון. זו הפרעת אכילה שבה התקפים שנחווים עם אובדן שליטה נעקבים בהתנהגויות שנועדו לבטל את השפעתם. המשקל נשאר לרוב בטווח התקין, כך שההפרעה אינה נראית מבחוץ, גם לא לאנשים הקרובים. זהו מצב רציני, וניתן לטיפול.
מה האבחנה כוללת
האבחנה נשענת על שלושה מרכיבים שהולכים יחד. תחילה התקפי זלילה: אכילה, בפרק זמן קצר, של כמות מזון גדולה במובהק מזו שרוב האנשים היו אוכלים באותן נסיבות, בליווי התחושה שאי אפשר להפסיק. אובדן השליטה הזה הוא ליבת ההגדרה, יותר מן הכמות עצמה.
לאחר מכן התנהגויות פיצוי חוזרות שנועדו למנוע עלייה במשקל: הקאה יזומה, חומרים משלשלים או משתנים, צום, פעילות גופנית מוגזמת. ולבסוף, הערכה עצמית שנקבעת באופן מופרז לפי המשקל וצורת הגוף.
הסיווגים הנוכחיים מוסיפים קריטריון של תדירות, בסדר גודל של לפחות פעם בשבוע במשך כמה חודשים, ושוללים את האבחנה אם ההתקפים מופיעים אך ורק במהלך אנורקסיה נרבוזה. התקף בודד, בתקופה קשה, אינו יוצר אפוא הפרעה.
הפרעה שלא רואים
זו התכונה המבלבלת ביותר שלה. בשונה מאנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה בדרך כלל אינה משנה את המראה החיצוני: המשקל נמצא לרוב בממוצע, לעיתים מעליו, ודבר בהופעה אינו מסמן דבר.
אל חוסר הנראות הביולוגי הזה מצטרף חוסר נראות מאורגן: ההתקפים מתרחשים כמעט תמיד ביחידות, עטופים בבושה עזה. אנשים רבים חיים שנים עם תפקוד חברתי ותעסוקתי שלם לגמרי, בלי לספר לאיש.
התוצאה מתועדת: הפער בין הסימפטומים הראשונים לבין קבלת טיפול ארוך, וארוך עוד יותר אצל מי שאינם תואמים את התמונה המצופה של ההפרעה, ובייחוד גברים ומבוגרים בגיל מתקדם יותר. סביבה קרובה שלא ראתה דבר לא פספסה דבר: לא היה מה לראות.
המעגל שמתחזק את עצמו
בולימיה נרבוזה מסתדרת כמעגל, והבנת המעגל הזה משנה את המבט עליה.
בהתחלה יש לעיתים קרובות מאוד הגבלה, במזון או בראש: לדלג על ארוחות, לאסור על עצמך קטגוריות של מאכלים, להחזיק מעמד כל היום. מחסור ממושך מעלה במידה ניכרת את הסבירות להתקף, מנגנון פיזיולוגי מבוסס היטב ולא פגם באופי. ההתקף מגיע, מביא הקלה קצרה, ואחריה מצוקה ניכרת. הפיצוי עונה למצוקה הזאת, ומפעיל מחדש באופן מכני את ההגבלה של יום המחרת.
נקודה אחת מפרקת אמונה שיושבת במרכז ההפרעה: התנהגויות הפיצוי אינן יעילות ברובן כלפי מה שהן מתיימרות לבטל. הקאה יזומה מסלקת רק חלק ממה שנאכל, והמשלשלים פועלים אחרי המקום שבו נספגים אבות המזון. מה שהן כן מייצרות הוא נזק רפואי ממשי.
הבלבולים הנפוצים ביותר
הפרעת אכילה בולמוסית כוללת התקפים מאותו טבע, עם אותו אובדן שליטה, אבל בלי התנהגויות פיצוי סדירות. זו אבחנה נפרדת ושכיחה יותר, והיא אינה קלה יותר משום שאינה מלווה בהתנהגות היטהרות.
אנורקסיה נרבוזה עשויה גם היא לכלול התקפי זלילה והיטהרות. קו החלוקה אינו אפוא "מי גורם לעצמו להקיא": כאשר קיים משקל נמוך באופן משמעותי, האבחנה שנקבעת היא אנורקסיה נרבוזה.
נותרים המיתוסים. "בולימי" אינו שם תואר לתיאבון גדול, והשימוש בו כך הופך הפרעה חמורה לדבר של מה בכך. זה אינו עניין של כוח רצון: אף אחד אינו מפסיק מכוח החלטה. זה אינו נוגע רק לנערות מתבגרות, אלא גם לגברים, למבוגרים, לכל הרקעים ולכל מבני הגוף. וזו אינה גנדרנות, גם כשהדברים שהאדם עצמו אומר עוסקים רק במשקל.
סיבוכים רפואיים וטיפולים
להתנהגויות ההיטהרות יש השפעות גופניות מוגדרות: שחיקה של אמייל השיניים, נפיחות של בלוטות הרוק, נזק לוושט, הפרעות עיכול מתמשכות. הסיכון החמור ביותר נוגע לחוסר איזון אלקטרוליטים, ובעיקר לירידה באשלגן, שעלולה לגרום להפרעות בקצב הלב: לכן מעקב רפואי, הכולל בדיקות דם, הוא חלק מן הטיפול גם כשהאדם מרגיש טוב. גם הפסקת השימוש במשלשלים אינה דבר שמאלתרים לבד: היא מלווה בהשפעות חולפות שדורשות ליווי של רופא.
בצד הטיפול, לפסיכותרפיות מובנות הממוקדות בהפרעות אכילה יש את הנתונים המוצקים ביותר אצל מבוגרים, כאשר הסדרת הארוחות היא המנוף הראשון, דווקא משום שהיא שוברת את מעגל ההגבלה. אצל מתבגרים, גישות המערבות את המשפחה מתועדות אף הן. לתרופה נוגדת דיכאון ממשפחת מעכבי הספיגה החוזרת של סרוטונין יש התוויה בהפרעה הזאת והיא מפחיתה את תדירות ההתקפים; היא משלימה את הפסיכותרפיה ואינה מחליפה אותה.
המהלך משתנה מאדם לאדם: אנשים רבים חשים טוב יותר במידה ניכרת, הישנויות קיימות ואינן מסמנות כישלון. שום פרוגנוזה אישית אינה נקראת מן האבחנה לבדה.
... וחיי האהבה
הארוחות המשותפות מרכזות את הקושי, ושם הזוגיות מתכווצת לעיתים קרובות. מה שעוזר לבן או בת זוג מתחיל דווקא בהימנעות: לא להעיר על הכמויות, לא על הגוף (גם מחמאות על ירידה במשקל נחשבות), ולא על מה שיש בצלחת. לאכול רגיל מצידך ולדבר על משהו אחר עושה יותר מכל עידוד. לבחור את המקום מראש, להכיר את התפריט, לא להפוך את הארוחה לרגע המשותף היחיד: הפרטים האלה מסירים לחץ רב.
הזמן שאחרי הארוחה הוא לרוב הקשה ביותר, ופעילות שתוכננה בדיוק לשעה הזאת עוזרת יותר משאלות. לפקח, לספור או להתמקח מציב את בן הזוג בעמדת מפקח, מעביר את הסכסוך אל תוך הקשר ואינו מחליף שום מעקב טיפולי.
הסוד מכביד גם על האינטימיות: בושה מן הגוף, עייפות, התחמקויות כדי להסתיר התקף עלולות להיקרא כחוסר עניין, בעוד שאינן כאלה. התווית אינה מנבאת לא את היכולת לאהוב ולא את חוסנו של קשר.
ואשר לרגע שבו מספרים, אין שום כלל: רבים מנסחים תחילה צורך קונקרטי, כמו היחס לארוחות המשותפות, ושומרים את הסיפור המלא לרגע שבו האמון קיים. שום דבר אינו מחייב לספר הכול כדי לזכות בכבוד. והטיפול נשאר תחומם של האדם ושל אנשי המקצוע שלו: בן זוג יכול ללוות, הוא אינו יכול להיות הטיפול.