אומרים "בדיכאון" גם על שבוע רע וגם על מצב שמשתק אדם במשך חודשים. הפרעת דיכאון מג'ורית מתארת את המקרה השני: אוסף תסמינים מתמשכים שנוגעים במצב הרוח, אבל גם בשינה, באנרגיה, בתיאבון ובחשיבה. זו אינה תכונת אופי ואינה חוסר רצון, המהלך משתנה מאוד מאדם לאדם, וקיימים טיפולים יעילים.
מה כוללת האבחנה
האבחנה עוסקת באפיזודה, לא ביום קשה. היא מחייבת נוכחות, כמעט מדי יום ובמשך שבועיים לפחות, של מצב רוח ירוד או של אובדן עניין והנאה, לפחות אחד מן השניים. אליהם מצטרפים שינויים נוספים: שינה משובשת לכיוון זה או אחר, עייפות, שינוי בתיאבון ובמשקל, האטה או חוסר שקט, קושי בריכוז ובקבלת החלטות, תחושת חוסר ערך או אשמה מוגזמת, מחשבות שפונות אל המוות.
שני תנאים נשכחים לעתים קרובות: התסמינים חייבים להשפיע על החיים בפועל, ויש לשלול סיבות אחרות, ובראשן מחלה גופנית כמו הפרעה בבלוטת התריס, תרופה שנוטלים או שימוש בחומר. לכן אבחנה אינה נקבעת באמצעות שאלון שממלאים לבד מול מסך.
אנהדוניה, אובדן היכולת לחוות הנאה, אומרת פעמים רבות יותר מן העצב: רבים מתארים פחות צער ויותר הרדמה, שבה שום דבר לא באמת כואב אבל גם שום דבר לא מושך.
עצב, אופי, כוח רצון
דיכאון אינו עצב עז. הצער הוא תגובתי: הוא משתנה עם האירועים ומאפשר רגעי הפוגה. אפיזודה מתמקמת באופן רציף יותר, לרוב בלי סיבה שמידתה תואמת, ונוגעת בתפקודים שאינם קשורים למצב הרוח: השינה, זיכרון העבודה, הכאב הגופני.
זו אינה תכונת אישיות. אדם שנמצא באפיזודה עשוי להיראות פסימי, איטי או סגור, בעוד שתכונות אלה לא תיארו אותו קודם ולא יתארו אותו אחר כך. הבלבול בין המצב לבין האדם הוא אחד המקורות המרכזיים לאי הבנות בסביבה הקרובה.
זה אינו חוסר כוח רצון. הדרישה "תתעשת" נתקלת בעובדה פשוטה: אובדן הדחף הוא תסמין, לא סירוב להיעזר. לבקש עוד כוח רצון פירושו להתייחס אל התסמין כאילו היה הסיבה.
נותר השכול. אובדן של אדם קרוב גורם לכאב עמוק שאינו מחלה כשלעצמו, אך תהליך של אֵבל עשוי להיות מלווה באפיזודה דיכאונית. ההבדל ניכר באופן שבו הכאב מתפתח ובשאלה אם הפחתת הערך העצמי נמשכת, ולא בעוצמת הצער.
צורות שאינן דומות זו לזו
התמונה הקלאסית, של אדם כבוי וחסר תנועה, רחוקה מלהיות היחידה. אצל חלק מן האנשים האפיזודה מתבטאת בעיקר בעצבנות, במתח מתמיד, בחוסר סבלנות לרעש ולכל דבר לא מתוכנן. אצל אחרים היא מדברת קודם כול דרך הגוף: כאבים מפושטים, הפרעות עיכול, תשישות בלתי מוסברת. הצורות האלה נותרות זמן רב מכול בלי שיזהו אותן, מפני שאינן דומות לתמונה המצופה. גם הגיל משנה: אצל מתבגרים בולטות לרוב עצבנות והתרחקות מבית הספר; אצל אנשים מבוגרים תלונות על זיכרון עלולות להיתפס כירידה קוגניטיבית בעוד שהן שייכות לאפיזודה.
הפרעת דיכאון מג'ורית נבדלת גם מהפרעת דיכאון מתמשכת, שנקראה בעבר דיסתימיה, המתארת מצב רוח ירוד כרוני ולא אפיזודות מוגדרות. יש אנשים שאצלם מתקיימות שתי ההפרעות יחד.
הבחנה אחת חשובה מכולן: ההבחנה מהפרעה דו קוטבית. אפיזודה דיכאונית עשויה להיות הביטוי הגלוי הראשון של מצב דו קוטבי שהשלבים המרוממים שלו, ובעיקר היפומניה, אינם מורגשים או נזכרים כתקופות טובות. לכן איש מקצוע מתעניין בהיסטוריה המלאה: כיוון הטיפול תלוי בכך.
מה מבוסס ומה שנוי במחלוקת
ההסכמה נוגעת לאופי הרב גורמי. פגיעות תורשתית בחלקה, אירועי חיים קשים, בידוד ממושך, מחלות כרוניות מסוימות או תנאי שינה ירודים מצטרפים אצל כל אדם בדרך אחרת. שום גורם בפני עצמו אינו מסביר אפיזודה, ואף אחד אינו מנבא אותה.
לעומת זאת, ההסבר הרווח של "מחסור בסרוטונין" פשוט שנוי במחלוקת: הספרות זנחה במידה רבה את הרעיון של חוסר איזון כימי יחיד ומדיד. אין בכך כדי להפוך את הטיפולים לחסרי יעילות, שכן יעילותם נמדדת בתוצאות קליניות ולא בנכונות הסיפור ששימש להצגתם.
ולבסוף, הפרוגנוזה אינה נקראת מתוך האבחנה: יש אנשים שחווים אפיזודה אחת בלבד, ואחרים חווים כמה, שביניהן תקופות ארוכות בלי תסמינים. משך אפיזודה שאינה מטופלת משתנה מאוד, וליווי מתאים בדרך כלל מקצר אותו.
מה פירושו לטפל
הטיפול נשען על שני עמודים, לרוב בשילוב. פסיכותרפיות מובנות, ובהן הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי והטיפול הבין אישי, הוכיחו את יעילותן באפיזודות קלות עד בינוניות. תרופות נוגדות דיכאון מועילות בעיקר בצורות בינוניות עד קשות. השפעתן נבנית במשך כמה שבועות, וזה מסביר הפסקות מוקדמות רבות, והתחלתן כמו הפסקתן נקבעות עם רופא.
שעות שינה סדירות, פעילות גופנית ושמירה על מינימום של קשרים חברתיים אינן מחליפות טיפול, אבל יש להן משקל, וקשה לשמור עליהן דווקא כשהאפיזודה פעילה.
נקודה אחת אינה סובלת שום עמימות: מחשבות אובדניות נמנות עם התסמינים האפשריים, הן שכיחות ואין בהן בושה. יש לומר אותן לאיש מקצוע בתחום הבריאות, וסבל שהפך לבלתי נסבל מחייב פנייה מיידית לרופא או לשירותי החירום. שום מאמר, שום אדם קרוב ושום שיטה שנמצאה ברשת אינם מחליפים את ההערכה הזאת.
... וחיי האהבה
אפשר לנהל מערכת יחסים בזמן אפיזודה, ואנשים רבים עושים זאת. מה שמעמיד את הקשר במבחן הוא כמעט אף פעם לא מצב הרוח עצמו אלא הפרשנות שניתנת לו. אפיזודה מפחיתה את האנרגיה הזמינה, לא את ההיקשרות: ההסתגרות, השתיקה או ירידה בחשק נקראות כחוסר עניין, ואינן כאלה.
כמה סימני דרך עוזרים יותר מהסברים ארוכים. לומר מה אפשרי היום ומה לא, בלי להפוך זאת למאזן של הקשר. להפריד בין מה שמגיע מן האפיזודה לבין מה שמגיע מן הזוגיות, מפני שערבוב הכול מונע בסופו של דבר כל שיחה רגילה. להציע בלי לכפות, שכן ההפצרה מייצרת בעיקר אשמה. ולקבל שבן או בת זוג יכולים להקל על היומיום ולהישאר נוכחים בלי להיות המטפל ובלי להיות הטיפול.
גם לבן הזוג יש גבולות, והשתיקה עליהם אינה מגנה על איש: קשר שנשען כולו על החלמתו של האחר מתיש, וחיפוש תמיכה עבור עצמך הוא לגיטימי.
אשר לרגע שבו מדברים על כך, אין כלל: האבחנה אינה מבשרת את האישיות, לא את היכולת לאהוב ולא את משך הזמן שקשר יכול להימשך.