לתלוש שיער, לחטט בעור עד שנשאר סימן, לכסוס ציפורניים או את פנים הלחי: להתנהגויות האלה יש שם משותף, התנהגויות חזרתיות ממוקדות גוף, או BFRB. הן שכיחות, לרוב מוסתרות במשך שנים, וכמעט תמיד מפורשות לא נכון על ידי הסביבה. אלה אינם טיקים, אין זו פגיעה עצמית, ואין זה חוסר רצון.
מה כולל השם הזה
BFRB היא פעולה המכוונת אל גוף האדם עצמו, חוזרת על עצמה, ובסופו של דבר משאירה סימנים. במשפחה הזאת יש כמה צורות מתוארות היטב:
- טריכוטילומניה, תלישת שיער הראש, הריסים, הגבות או שיער הגוף;
- דרמטילומניה, חיטוט, גירוד או פציעה של העור, לרוב בפנים, בקרקפת, בזרועות או באצבעות;
- כסיסת ציפורניים וכרסום העור סביבן;
- נשיכת פנים הלחי או השפתיים.
ה-DSM-5 מציב את הטריכוטילומניה ואת הדרמטילומניה בפרק של ההפרעה הטורדנית-כפייתית וההפרעות הקשורות אליה, עם קטגוריה פתוחה לצורות האחרות. המיקום הזה אומר שההתנהגויות האלה שייכות לאותה משפחה קלינית, הוא אינו אומר שמדובר ב-OCD.
מה שמבדיל הרגל רגיל מ-BFRB אינה הפעולה עצמה, אלא היותה חוזרת על אף ניסיונות להפסיק, הנזק שהיא משאירה והמצוקה שהיא גורמת. הרבה אנשים כוססים ציפורניים; לא כולם מארגנים את היום סביב מה שזה מותיר גלוי לעין.
מעגל הפעולה
מי שחווה זאת כמעט אף פעם אינו מתאר החלטה. הם מתארים מתח שעולה, פעולה שמשתלטת, ואחר כך הקלה קצרה, לפעמים ממש נעימה, ולעיתים קרובות מאוד בושה שבאה בעקבותיה. השלב האחרון הזה סוגר את המעגל: הבושה מחזירה מתח אל תוך המערכת.
מבחינים בשני מצבים, המופיעים אצל אותו אדם ברגעים שונים. המצב האוטומטי מתרחש מחוץ למודעות, בזמן קריאה, בנסיעה, בשיחת טלפון: האדם מבחין רק בדיעבד במה שעשה זה עתה. המצב הממוקד הוא מכוון, בתגובה ללחץ או לתחושה מסוימת: שערה שנתפסת, חספוס בעור, משהו שצריך לתקן.
הממד החושי הוא מרכזי ומובן מעט מאוד מבחוץ. הפעולה מכוונת פעמים רבות אל תחושת מטרה: סוג מסוים של שורש, משטח שסוף סוף חלק. החיפוש הזה מסביר מדוע "פשוט תפסיק" אינו עובד, ומדוע ידיים עסוקות עוזרות לעיתים יותר מתזכורות מילוליות.
מה זה לא
זו אינה פגיעה עצמית. זהו הבלבול השכיח ביותר והיקר ביותר, גם בחדר הטיפולים. ההבחנה אינה נוגעת לחומרת הפציעות, שיכולות להיות ממשיות, אלא לתפקוד של הפעולה: BFRB מחפשת הקלה או תחושה מספקת, לא כאב ולא עונש. השניים יכולים להתקיים יחד אצל אותו אדם, ובדיוק בגלל זה ההבחנה ביניהם היא עניין למטפל מקצועי ולא לבן משפחה או לבן זוג.
זו אינה OCD. ב-OCD הכפייתיות מגיבה לאובססיה, מחשבה חודרנית שהטקס נועד לנטרל. ב-BFRB אין ברוב המקרים מחשבה כזאת כלל: יש מתח גופני, ופעולה שמפרקת אותו.
אלה אינם טיקים. טיק הוא תנועה קצרה וסטריאוטיפית, שקודמת לה תחושה מקדימה. BFRB היא רצף ארוך ומאורגן יותר, שמשתמש בידיים ומכוון לאזור מסוים.
זו אינה בעיה של היגיינה ולא של רצון. הדעה הקדומה הפוגענית ביותר היא זו של הזנחה עצמית. רוב האנשים שחווים זאת ניסו להפסיק פעמים רבות, לרוב לבד, ומדדו עד כמה הרצון אינו מספיק.
מה ידוע ומה עדיין שנוי במחלוקת
ההתחלה היא לרוב סביב גיל ההתבגרות, עם צורות מוקדמות יותר וחולפות יותר בדרך כלל בילדות. ההתנהגויות האלה שכיחות הרבה יותר ממה שמספרי הפניות למרפאה מרמזים, משום שקל להסתיר אותן: תסרוקות, איפור, בגדים ארוכים, ציפורניים מלאכותיות.
נשים הן הרוב בקרב הפונים לטיפול, בלי שניתן להפריד בין הבדל אמיתי בשכיחות לבין הבדל בפנייה לעזרה ובלחץ האסתטי. מתוארת התקבצות משפחתית, המצביעה על מרכיב תורשתי, אך לא זוהה גורם יחיד. הלחץ מחמיר לעיתים קרובות בלי להסביר הכול: שעמום, עייפות או תנוחה מסוימת מפעילים באותה מידה.
נקודה אחת ראויה להיוודע בלי דרמטיזציה: כאשר התלישה מלווה בבליעת שיער, ייתכן שייווצר גוש בקיבה והדבר מחייב הערכה רפואית. זה אינו שכיח, אבל זה גם לא נפתר מעצמו.
איך מטפלים בזה
הבסיס הוא פסיכותרפי ולא תרופתי. הגישה הנחקרת ביותר היא פרוטוקול התנהגותי המבוסס על היפוך הרגלים: לזהות את הסימנים שמקדימים את הפעולה, ואז לחבר אליהם תגובה שאינה יכולה להתקיים יחד איתה, בליווי עבודה על מצבים בסיכון. התאמות עדכניות מוסיפות לכך עבודה על רגשות, מחשבות וסביבה.
התוצאות ממשיות אך לא אחידות, והישנות היא חלק מהדרך ולא סימן לכישלון. בצד התרופתי נבדקו כמה כיוונים עם תוצאות לא עקביות: לאף אחד מהם אין מעמד של טיפול מוביל, והשאלה נדונה עם רופא.
לבסוף, פגיעות בעור מחייבות טיפול דרמטולוגי בפני עצמו. טיפול בעור אינו מטפל בפעולה, אבל להניח לפצעים להזדהם מוסיף סבל שאפשר היה למנוע.
... וחיי האהבה
המכשול העיקרי כמעט לעולם אינו הפעולה עצמה: הוא הסודיות שסביבה. רבים מארגנים את תחילת הקשר סביב מה שאסור שייראה, נמנעים מאור הבוקר, מהבריכה, מלינה אצל בן או בת הזוג. הדריכות הזאת עולה יותר ממה שהיא מגינה עליו.
לומר זאת מוקדם ובקצרה מנטרל את עיקר העניין. משפט אחד מספיק, ברגע שהשאלה עולה: יש פעולה שחוזרת כשהמתח עולה, היא אינה מכוונת נגד בן או בת הזוג ואינה סימן למצב הקשר. מתן שם הופך סוד למידע רגיל.
מצד בן או בת הזוג, כמעט כל התגובות הספונטניות מזיקות. להשגיח, לתפוס את היד, לספור ימים נקיים, להעיר על אזורים פגועים או על שיער שצומח מחדש: הפעולות האלה באות מכוונה טובה ומעלות בדיוק את המתח שרצו להוריד. מה שעוזר שקט יותר: להציע בלי להתעקש משהו שיעסיק את הידיים, לא להפוך הישנות לנושא של הערב כולו, ולהניח לאדם להחליט אם הוא פונה לטיפול ומתי.
ונשאר מה שהשם הזה אינו מנבא. הוא אינו אומר דבר על אמינות, על תשומת לב לזולת, על מיניות או על היכולת להתחייב. הוא גם אינו מנבא את המהלך: יש תקופות רגועות ויש כאלה שאינן, והקשר בין שני אנשים נקבע במקום אחר.