"עצום עיניים ודמיין תפוח." אצל רוב האנשים משהו מופיע: צורה, צבע, לפעמים סצנה שלמה. אצל מיעוט קטן לא קורה דבר. אפנטזיה היא השם להיעדר הזה, או לכמעט היעדר, של דמיון חזותי רצוני. זו אינה הפרעה, אין זה כשל בזיכרון, ואין זו דרך דיבור: זו דרך פעולה שמסתדרת בלי תמונות.
מה המילה מציינת בדיוק
את המונח הציע בשנת 2015 הנוירולוג הבריטי אדם זימן, תחילה בנוגע לאנשים שאיבדו את היכולת לדמיין באופן חזותי, ולאחר מכן בנוגע לאנשים שמעולם לא הייתה להם. שתי מילים נושאות את כל המשמעות.
רצוני: מה שחסר הוא התמונה שנקראת לפי בקשה, כשאדם מחליט להעלות בדעתו פנים או חדר. דמיון חזותי: מה שחסר הוא התמונה עצמה, ולא הידע שהיא אמורה להמחיש.
אפנטזיה אינה מופיעה לא בDSM-5 ולא בICD-11, ולא מתוך שכחה: היא אינה מתוארת כפתולוגיה. היא ניצבת בקצה אחד של רצף, שבקצהו האחר נמצאת היפרפנטזיה, שבה התמונות מתקרבות לחדות של תפיסה ממשית. שיעור האנשים הנוגעים בדבר עדיין שנוי במחלוקת, משום שהוא תלוי כולו בסף שנבחר: בהתאם לשאלה אם דורשים חושך מוחלט או מקבלים גם תמונות חלשות מאוד, ההערכות שפורסמו משתנות מאוד. עדיף לזכור "מיעוט קטן" מאשר מספר מדויק.
מה חסר, ומה נשאר שלם
אדם עם אפנטזיה יודע שבננה היא צהובה, לאיזה כיוון נפתחת דלת המטבח שלו וכיצד נראות פניו של בן או בת הזוג, עד כדי יכולת לתאר אותן לפרטי פרטים. הידע נמצא שם, אגור במילים, בעובדות, ביחסים מרחביים או בתחושות, אלא שהוא אינו מוקרן מחדש כמו סרט.
הנקודה המפתיעה ביותר היא החלום: אנשים רבים עם אפנטזיה מדווחים שהם חולמים בתמונות, מה שמרמז שהדמיון הבלתי רצוני עובר במסלול אחר מזה של הדמיון הרצוני. הממצא הזה נשען בעיקר על עדויות אישיות, והוא נותר שנוי במחלוקת.
ההיעדר אינו מוגבל תמיד לראייה: אצל חלק מהאנשים אין גם קול פנימי, הם אינם יכולים להשמיע לעצמם מנגינה בראש, ואינם מצליחים להעלות ריח או טעם. אצל אחרים ההיעדר הוא חזותי בלבד, והדמיון השמיעתי נותר עשיר. לבסוף, זיכרון אוטוביוגרפי דל בפרטים חווייתיים מדווח לא פעם יחד עם אפנטזיה, אך זהו תיאור נפרד: האחד אינו גורר את השני.
הבלבולים הנפוצים ביותר
אפנטזיה אינה היעדר דמיון. זהו הבלבול הנפוץ ביותר, וגם הפוגעני ביותר. לדמיין אינו מסתכם בלראות: אפשר לבנות עלילה, לתכנן חפץ או להמציא מנגינה בלי שום תמונה שתלווה את החשיבה. אנשים עם אפנטזיה כותבים רומנים, מציירים, מתכננים מבנים ועובדים בתחום התמונה הנעה. מה שמשתנה הוא המסלול, לא היעד.
וזו גם אינה הפרעת זיכרון: הזיכרון קיים, פשוט אין לו צורה חזותית, ואדם יכול לספר במדויק על טיול בלי לראות מחדש אף רגע ממנו.
ראוי לתת שם גם לבלבול ההפוך: אנשים רבים עם אפנטזיה האמינו במשך עשרות שנים ש"דמיין חוף ים" הוא מטפורה. ההבנה מגיעה לרוב בבגרות, דרך שיחה או כתבה, והיא רק לעיתים רחוקות ניטרלית: יש שחשים הקלה, ויש שחשים אבל אמיתי, בייחוד ברגע שבו הם מבינים שלעולם לא יראו שוב, גם לא בתוך עצמם, את פניו של אדם קרוב שנפטר.
איך מזהים אותה, ומה ערכם של המבחנים
הכלי הנפוץ ביותר הוא שאלון דיווח עצמי, הVVIQ, המבקש לדרג את חיוניותן של סצנות מדומיינות. מגבלתו מבנית: הוא מבקש להשוות חוויה פרטית לחלוטין לסולם של מילים, בלי שראינו אי פעם מה אחרים רואים. לכן ציון אינו אבחנה, וממילא אין כאן אבחנה שיש לקבוע.
המחקר נשען על סימנים עקיפים: תגובת האישון לסצנה מדומיינת מוארת יותר או פחות, השפעת הדמיון החזותי על תחרות בין-עינית, תגובה פיזיולוגית בזמן קריאת סיפור מפחיד. המדדים האלה מפרידים בין קבוצות בממוצע, לא בין יחידים: שום "מבחן אפנטזיה" מקוון אינו מספק פסק דין אמין לגבי אדם מסוים.
הבחנה אחת חשובה יותר מן הציון: האם האפנטזיה קיימת מאז שאפשר לזכור, או שמדובר ביכולת שאבדה? דמיון חזותי שנעלם לאחר אירוע נוירולוגי, או על רקע דיכאון או דיסוציאציה, הוא שינוי, ושינוי מציגים לרופא. שוני שקיים מאז ומתמיד אינו מחייב שום בירור.
בחיי היום-יום
האסטרטגיות קדמו כמעט תמיד למילה עצמה: לרשום במקום לזכור, לצלם, לערוך רשימות, להישען על תרשימים, על סימני דרך מרחביים או על תיאורים מדויקים. הן לא הומצאו כפיצוי: זו פשוט הייתה הדרך היחידה שהייתה זמינה.
יש טכניקות שמניחות תמונה מבלי לומר זאת: מדיטציה מונחית דמיון, ארמון הזיכרון, פרוטוקולים טיפוליים שמבקשים להעלות סצנה בדמיון. כשהן אינן מניבות דבר, אין זה חוסר מאמץ. אמירת הדבר לאיש המקצוע שמציע אותן מאפשרת להתאים את הגישה, וההתאמה הזו מוטלת עליו, לא על אלתור אישי.
בצד החיים המקצועיים והיצירתיים, שום תחום אינו סגור: דווחו הבדלים בהתפלגות בין מקצועות, אך הם נותרים שנויים במחלוקת ואינם מנבאים דבר לגבי אדם מסוים.
... וחיי האהבה
היעדר התמונה אינו אומר דבר על עוצמת ההיקשרות. מה שמעמיד זוגיות במבחן הוא כמעט תמיד המשפט שנשמע לא נכון. "כשאת לא כאן אני לא רואה שוב את הפנים שלך" נשמע בקלות כמו ריחוק, בעוד שהמשך המשפט חשוב לא פחות: "אני יודע בדיוק מי את, פשוט אין תמונה".
לתאר במקום לבקש לדמיין: מקום, לבוש, תוכנית נסיעה עוברים טוב יותר במילים מדויקות, בתמונות או ברשימות מאשר ב"כבר תראי". לא לקרוא היעדר של געגוע חזותי כאדישות: הגעגוע קיים, הוא לובש צורה עובדתית ורגשית במקום צורה של תמונה. ולהודיע מראש במקום לשמור את ההפתעה, כשהיא נשענת על סצנה שצריך לדמיין.
התווית אינה מנבאת רומנטיות, לא אמפתיה, לא זכירת תאריכים, לא תשוקה, ולא את היכולת לתכנן עתיד משותף. ולגבי מתי לדבר על כך, אין כלל: רבים פשוט ממתינים שהשאלה תגיע מעצמה, לרוב ביום שבו בן או בת הזוג שואלים "איך אתה מדמיין אותי?".