הפרעת אכילה כפייתית: מדריך מלא - התקפי אכילה, אבחון ומיתוסים

לאכול הרבה בערב חגיגי אינו הפרעה. הפרעת אכילה כפייתית מתארת משהו אחר: התקפים שבהם אדם אוכל כמויות גדולות מתוך תחושה שאינו מסוגל עוד להפסיק, בלי התנהגויות הפיצוי הקבועות של בולימיה, ועם מצוקה ניכרת שנשארת אחריהם. זוהי הפרעת האכילה השכיחה ביותר, וכנראה גם זו שמובנת לא נכון יותר מכולן: ממשיכים לקרוא אותה כחולשת רצון.

מהי הפרעת אכילה כפייתית

זוהי הפרעת אכילה שהוכרה כאבחנה עצמאית רק לאחרונה יחסית: במשך זמן רב היא סווגה בין ההפרעות שאינן מוגדרות אחרת, וכיום היא מופיעה בסיווגים הבינלאומיים. מכאן נובע חלק מן הפיגור בהכרה בה, אצל אנשי מקצוע לא פחות מאשר בציבור הרחב.

שני מרכיבים מגדירים אותה יחד. ראשית, כמות גדולה באופן אובייקטיבי הנאכלת בפרק זמן תחום, יותר ממה שרוב האנשים היו אוכלים באותן נסיבות. שנית, תחושה של אובדן שליטה: חוסר יכולת לעצור, או היעדר החלטה ממשית לגבי מה שמונח בצלחת. לאלה מצטרף סף שכיחות, בסדר גודל של התקף אחד בשבוע בממוצע לאורך כמה חודשים, מצוקה ברורה, והיעדרן של התנהגויות הפיצוי הקבועות של בולימיה.

ההתחלה מאוחרת לרוב מזו של אנורקסיה או בולימיה, לעיתים לאחר שנים של דיאטות. הפער בין גברים לנשים כאן מצומצם בהרבה מאשר בהפרעות אכילה אחרות, ודווקא משום כך הגברים שחיים עם ההפרעה נשארים בלתי נראים במיוחד.

התקף אכילה אינו אכילה מוגזמת

זו ההבחנה המועילה ביותר, וגם זו שמפספסים הכי הרבה. אכילה מוגזמת מזדמנת נשארת בגדר בחירה: אדם מחליט לקחת עוד, מחליט להפסיק, והיום שאחריו אינו מסומן בבושה.

התקף אכילה נראה אחרת. הוא מתרחש לעיתים קרובות מהר מאוד, בלי קשר ממשי לרעב, לפעמים עד כדי אי נוחות גופנית, ולרוב לבד, הרחק מעיניים, משום שהבושה היא חלק מן התמונה. הוא מותיר אחריו תערובת של גועל, אשמה ודכדוך שעשויה להימשך שעות. יש המתארים מעין היעדרות, כאילו לא היו שם.

כלומר לא הכמות היא שיוצרת את ההפרעה, אלא אובדן השליטה והמצוקה. אכילה מרובה, בלי אובדן שליטה ובלי סבל, אינה שייכת לכאן.

אכילה כפייתית, בולימיה ונשנושים: שלושה דברים שונים

המלכודת הראשונה היא המילה עצמה: אכילה מרובה כשלעצמה מתארת לפעמים תיאבון מוגבר בלבד, ממקור רפואי או תרופתי. הביטוי המלא הוא שנושא את שם האבחנה.

עם בולימיה הבלבול הוא השכיח ביותר. ההתקפים דומים; מה שמשתנה הוא מה שבא אחריהם. בבולימיה מגיעות התנהגויות קבועות שמוחקות את ההתקף: הקאות יזומות, משלשלים, צומות, פעילות גופנית אינטנסיבית. כאן הן נעדרות או מזדמנות. אין כאן דירוג של חומרה: שתיהן גורמות סבל ושתיהן מחייבות מעקב טיפולי.

נשנושים או מה שמכונה אכילה רגשית מתארים משהו אחר לגמרי: צריכה שמתפרסת על פני היום, בלי אפיזודה תחומה ובלי אובדן שליטה גורף. לאכול כדי להירגע אחרי יום קשה אינו כשלעצמו הפרעה.

לבסוף, ההתקפים שכיחים יותר אצל אנשים עם אופני תפקוד אטיפיים אחרים, ובמיוחד הפרעת קשב וריכוז (ADHD): הקשר מתועד, והמנגנונים שלו עדיין נתונים לדיון.

מה שהמבנה הגופני אינו מספר

זהו המיתוס היקר ביותר. הפרעת אכילה כפייתית מופיעה בכל מבנה גוף. היא שכיחה אצל אנשים בעלי משקל עודף, אך היא קיימת גם אצל אנשים רזים, שאצלם כמעט לא מחפשים אותה. התבוננות בגוף אינה מאפשרת לא לקבוע את האבחנה ולא לשלול אותה.

ההשפעה מוחשית: אדם שמן שמספר על התקפי אכילה מקבל הצעה לדיאטה במקום הערכה מקצועית, ואדם רזה אינו נלקח ברצינות. הפנייה לטיפול נדחית, לפעמים בשנים.

המיתוס האחר, זה של חוסר רצון, מתפרק ברגע שמתבוננים במעגל. הגבלה נוקשה היא אחד הגורמים שמתחזקים את ההתקפים בצורה הטובה ביותר: ככל שאדם שולל מעצמו יותר, כך ההתקף הופך סביר יותר, הבושה גדלה, וההימנעות נראית עוד יותר כפתרון. רבים מן האנשים עם האבחנה מפגינים דווקא משמעת ניכרת בין ההתקפים.

השאלה אם מזונות מסוימים יוצרים תלות במובן המדויק של המילה נותרה שנויה במחלוקת. לכן כדאי לנקוט זהירות בשימוש באוצר המילים של ההתמכרות.

אבחון ודרכי טיפול

האבחנה נקבעת בשיחה עם איש מקצוע: רופא, פסיכיאטר או פסיכולוג שהוכשר בתחום הפרעות האכילה. שום בדיקת מעבדה ושום הדמיה אינן מאשרות אותה. השיחה בוחנת את אופי ההתקפים, את תדירותם, כמה זמן הם נמשכים, את המצוקה הנלווית, ואת מה שמופיע לצידם לעיתים קרובות: דיכאון, חרדה, דיאטות חוזרות, לעג על רקע משקל.

פסיכותרפיה מובנית היא עמוד השדרה של הטיפול ויש לה העדויות המוצקות ביותר להפחתת ההתקפים: טיפול קוגניטיבי התנהגותי ייעודי, עזרה עצמית מודרכת, טיפול בין אישי. אפשר להוסיף ליווי תזונתי, בתנאי שאינו מחזיר מן הדלת האחורית את ההגבלה שמזינה את המעגל.

נקודה אחת ראויה להיאמר במפורש: המטרה הראשונה היא הפחתת ההתקפים והמצוקה, ולא ירידה במשקל. השתיים אינן הולכות בהכרח יחד, וערבוב ביניהן מכשיל את שתיהן. קיימות תרופות, בהתאם למדינה ולמצב, כתוספת למעקב טיפולי ולעולם לא לבדן.

המהלך משתנה מאדם לאדם. רבים רואים ירידה ניכרת בהתקפים; תקופות של חזרה נותרות אפשריות, בעיקר תחת לחץ, והן אינן מבטלות את הדרך שנעשתה. אי אפשר להסיק פרוגנוזה מן האבחנה בלבד. אם ההתקפים יומיומיים, אם מופיעות מחשבות אפלות או אם מתבססות התנהגויות היטהרות, חוות דעת של איש מקצוע היא בעדיפות ראשונה.

... וחיי האהבה

מה שמכביד ביותר על מערכת יחסים הוא כמעט אף פעם לא האוכל: זו הסודיות. ארגון החיים כך שההתקפים יישארו בלתי נראים גובה אנרגיה עצומה, ומבחוץ זה נראה כמו ריחוק או כמו ביטולים ללא הסבר.

על ארוחות משותפות כדאי לדבר בלי לעשות מזה דרמה. בהתחלה, בחירה במפגשים שבהם הצלחת אינה במרכז מותירה זמן להכיר זה את זה. די לומר שיש לך יחסים מסובכים עם אוכל: איש אינו חייב לפרט הכול כדי לזכות בכבוד.

מצד בן או בת הזוג, מה שעוזר קשור בעיקר למה שאסור לעשות. לספור מנות, להחביא אוכל, להעיר על צלחת או על גוף משיג את ההפך הגמור: יותר בושה, ולכן יותר התקפים הרחק מעיניים. מה שכן עוזר הוא להוציא את המשקל מרשימת נושאי השיחה, להישאר נוכח אחרי התקף בלי להפוך אותו למשפט, ולתמוך בטיפול. בן זוג יכול ללוות, הוא אינו יכול להיות המטפל.

ולבסוף, התווית אינה מנבאת דבר מן העיקר: לא מה אדם אוהב, לא עד כמה אפשר לסמוך עליו, ולא את יכולתו לאהוב. היא מתארת קושי מסוים, שכיח, שאפשר לטפל בו.