דיסמורפופוביה: מדריך מלא - מה ההפרעה כוללת ומה היא אינה

כמעט לכל אחד יש פרט גופני שהוא אינו אוהב. דיסמורפופוביה מתחילה במקום שבו הפרט הזה חדל להיות מטרד והופך למחשבה שחוזרת שוב ושוב, בולעת שעות ומארגנת את היום כולו. ה-DSM-5 ממקם אותה בין ההפרעות הטורדניות הכפייתיות והקשורות אליהן, תחת השם הפרעת דיסמורפיה גופנית. לא גנדרנות, ולא חוסר ביטחון שמחמאה אחת הייתה מתקנת.

מה כוללת הדיסמורפופוביה

ההפרעה מוגדרת על ידי עיסוק שכובש את המחשבה בפגם אחד או יותר במראה שאחרים אינם רואים, או רואים כזניח. לא קיומו של הפגם הוא שקובע את האבחנה, אלא הפער בין מה שהאדם תופס לבין מה שמתבונן מן הצד מבחין בו. אי-סימטריה זעירה, מרקם של עור, קו שיער תופסים אז מקום עצום.

לזה מתווספות התנהגויות חוזרות שנועדו להרגיע אותו, ופגיעה ממשית: שעות שנבלעות, יציאות שמתבטלות, עבודה שמידרדרת. בלי ההפרעה לתפקוד מדובר בקומפלקס, לא בהפרעה קלינית.

האזורים שמוזכרים נוגעים בעיקר לפנים ולעור: האף, גוון העור, צלקות, השיער. אך כל חלק בגוף עשוי להיות המוקד, והמוקד לעיתים נודד עם השנים.

ההתחלה היא בדרך כלל בגיל ההתבגרות, כשהמראה מקבל משקל חברתי חדש: ההפרעה נתפסת אז כשלב חולף. היא נוגעת לגברים ולנשים בשיעורים קרובים זה לזה, בניגוד לרעיון שרואה בה עניין נשי.

הפעולות שמתחזקות את העיסוק

הן, יותר מן המחשבה עצמה, מחזיקות את ההפרעה במקומה.

• לבדוק: המראה, חלון הראווה, המצלמה הקדמית. מנגד, יש מי שבורחים מכל השתקפות: שני הקצוות עונים לאותה חרדה.
• להשוות: לסרוק את הפנים מסביב אחת אחת. הפעולה הזאת לרוב מנטלית, ולכן בלתי נראית מבחוץ.
• להסוות: איפור, תסרוקת, בגדים, זווית ראש שנשמרת לאורך שיחה שלמה.
• לבקש הרגעה: לשאול אדם קרוב את אותה שאלה, שוב ושוב.
• לפעול על האזור: לגרד את העור, למדוד, לצלם, לערוך את התמונות של עצמו.

כל אחת מקלה לרגע ואז מחזקת את העיסוק: המוח לומד שהחרדה יורדת רק דרך הבדיקה, והשאלה חוזרת מהר יותר. זהו המנגנון של ההפרעה הטורדנית הכפייתית, ולכן הטיפול מכוון אל הפעולות לא פחות מאשר אל המחשבות.

לא יהירות ולא הפרעת אכילה

הבלבול השכיח ביותר, והפוגעני ביותר, הוא לראות בזה יהירות. זה כמעט ההפך: המנוע הוא בושה, וההתנהגות האופיינית אינה להציג את עצמו אלא להתחמק, לסרב לתמונות, לבחור את המקום הפחות מואר. בקשות ההרגעה נשמעות כדיג מחמאות בעוד שהן תסמין, וזה מוסיף בדידות למצוקה.

הבחנה שנייה, קלינית: אם העיסוק נוגע אך ורק למשקל או למסת השומן ומתקיימים הקריטריונים של הפרעת אכילה, זו האבחנה שחלה. עם זאת, השתיים יכולות להתקיים יחד.

צורה שממוקדת במסת השריר, שמתוארת בעיקר אצל גברים, נשענת על השכנוע שאין די שריר למרות מסה משמעותית: היא נחשבת בקלות למשמעת ספורטיבית, ולעיתים מלווה בחומרים שהסיכונים שלהם ממשיים.

לבסוף, ההימנעות החברתית עשויה להזכיר חרדה חברתית, אלא שכאן הפחד מכוון לאזור מסוים בגוף, ולא לשיפוט החברתי באופן כללי.

מה האדם רואה, ומה ידוע על כך

נקודה אחת מפתיעה את הסביבה: מידת התובנה לגבי ההפרעה משתנה מאוד. יש אנשים שיודעים שהתפיסה שלהם מעוותת, בלי שזה מרגיע דבר. אחרים משוכנעים שהפגם באמת שם ושהאחרים משקרים מתוך נימוס. ה-DSM-5 מכיר בהדרגה הזאת, עד כדי שכנוע ברמה מִשלית, בלי שהאבחנה עוברת למקום אחר.

מכאן שאין טעם לנסות להוכיח באמצעות מראה או דעה חיצונית: אין כאן חילוקי דעות על פנים של מישהו.

מחקרים הבחינו בנטייה לעבד פנים דרך פרטים ולא כמכלול, מה שהיה הופך פגם זעיר לבולט באופן חריג. התופעה מתועדת, פרשנותה שנויה במחלוקת: איש אינו יודע אם היא קודמת להפרעה או נובעת ממנה.

המצוקה יכולה להיות עמוקה, עם מחשבות אובדניות שכיחות דיין כדי שלעולם לא נתייחס לזה כאל דאגה אסתטית. במקרה של מחשבות שחורות, הכתובת היא איש מקצוע בתחום הבריאות או שירות חירום, ולא כתבה.

מה עוזר, והמלכודת של התיקון

הגישה המבוססת ביותר היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי המותאם להפרעה הזאת, הבנוי על חשיפה ומניעת תגובה: לצמצם בהדרגה את הבדיקות, את ההסוואה ואת בקשות ההרגעה, במקום להתווכח על הפגם. גם היחס למראה עובר עיבוד מחדש.

בצד התרופתי, הקבוצה שנחקרה בהתוויה הזאת היא מעכבי ספיגה חוזרת סלקטיביים של סרוטונין. ההחלטה, המינון ומשך הטיפול הם בידי רופא: להשפעה לוקח זמן להתבסס.

נותרה השאלה העדינה ביותר. אנשים רבים שהעניין נוגע להם פונים תחילה לרפואת עור או לניתוח אסתטי. אלא שהנתונים מתכנסים: שביעות הרצון אחרי התערבות היא לעיתים רחוקות מתמשכת, העיסוק חוזר או נודד, והחרטה שכיחה. אין בכך שיפוט על הרפואה האסתטית, זה נתון ייחודי להפרעה הזאת, ויש מנתחים שמנסים היום לזהות אותה לפני שהם מנתחים.

העוצמה יכולה להשתנות עם הזמן, וחיים רבים נפתחים מחדש. איש אינו יכול להבטיח לוח זמנים.

... וחיי האהבה

למלכודת הראשונה בזוגיות יש שם: הרגעה. בן או בת הזוג עונים בכנות, ההקלה נמשכת חמש דקות, השאלה חוזרת, והזוג מתמסד בתוך טקס מתיש. זו לא אשמתו של אף אחד, כך ההפרעה פועלת.

מה שעוזר מסתכם במעט דברים. להישאר חמים בלי להפוך למראה: אפשר להביע חשק בלי לחוות דעת מומחה על האזור המדובר. לסכם מראש, ברגע רגוע, תשובה אחת פשוטה וקבועה לרגע שבו השאלה תחזור. להבחין בין הימנעות לדחייה: סירוב לתמונה או כיבוי האור אינם אומרים דבר על האהבה שיש שם. לא לבלבל בין תמיכה לטיפול, שהרי בן זוג אינו יכול לנהל את הטיפול של השני.

כמה רגעים דורשים עדינות בלי לעשות מזה עניין: תמונות, מראות, אור, להתפשט. לקרוא להם בשמם פעם אחת חוסך משא ומתן מחודש בכל פעם.

ובאשר לזמן שבו מדברים על כך, אין כלל. לומר שפרט אחד במראה תופס הרבה מקום בראש, ושיש ימים שבהם היציאה מהבית עולה ביוקר, מציב את המסגרת בלי למסור את כל הסיפור. התווית אינה מנבאת דבר ממה שבאמת חשוב: לא את הרוך, לא את ההומור, לא את הנאמנות, ולא את היכולת לאהוב לאורך זמן.