אלקסיתימיה: מדריך מלא - תכונה, מדידה ומיתוסים

יש אנשים שיודעים שמשהו מתרחש בתוכם, אך אינם מסוגלים לומר מה. הלב פועם מהר יותר, העורף מתקשה, היום מכביד, והשאלה "מה אתה מרגיש?" נותרת ללא מענה. אלקסיתימיה היא המילה לקושי הזה: הקושי לזהות את רגשותיו של האדם עצמו ולהעביר אותם למילים. זו אינה אבחנה, אין זו קרירות אופי, ובוודאי שאין זה היעדר תחושה.

מה המילה מתארת

המונח נטבע בראשית שנות ה-1970 בידי הפסיכיאטר פיטר סיפניאוס, מן היוונית: פשוטו כמשמעו, אין מילים לרגשות. הוא תיאר מטופלים שיכלו לספר את יומם לפרטי פרטים, אך נעצרו ברגע שהיה עליהם לומר מה אותו יום עשה להם.

אלקסיתימיה אינה מופיעה לא ב-DSM-5 ולא ב-ICD-11 כהפרעה עצמאית. זוהי תכונה חוצת-אבחנות: מאפיין שמתפלג בדרגות שונות באוכלוסייה, נמצא לרוחב אבחנות שונות מאוד ואינו שייך לאף אחת מהן. לכן זה עניין של יותר או פחות, והסף שמפריד בין "גבוה" לשאר הוא מוסכמה סטטיסטית. האומדנים באוכלוסייה הכללית נעים לא פעם סביב אדם אחד מכל עשרה, עם פערים גדולים בהתאם לכלי המדידה ולמדינה.

שלושה קשיים, שאלון אחד

הכלי הנפוץ ביותר הוא TAS-20, סולם דיווח עצמי בן עשרים פריטים, המפרק את התכונה לשלושה גורמים.

• לזהות את הרגשות: להבחין בין כעס לפחד, בין עצב לעייפות, ולהפריד את הרגש מן התחושות הגופניות הנלוות אליו.
• לתאר אותם לאחרים: למצוא את המילים, בזמן הנכון, עבור אדם אחר. יש מי שמזהים לא רע בתוך עצמם ונתקעים רק כאן.
• חשיבה מכוונת-חוץ: העדפה מובהקת למוחשי, לעובדות ולמנגנונים, על פני העולם הפנימי.

שלושת המרכיבים אינם הולכים יחד: אפשר להיות גבוה בשניים הראשונים ונמוך בשלישי, שהוא גם הגורם השנוי במחלוקת ביותר מבחינה פסיכומטרית.

התנגדות אחת חוזרת ועולה, והיא מוצקה: לבקש מאדם להעריך בשאלון עד כמה הוא מזהה את רגשותיו פירושו לבקש ממנו להשתמש בדיוק בכלי שחסר לו. מכאן הגרסאות המדורגות בידי צופה והגרסאות המבוססות על ראיון. לציון יש משמעות רק כשהוא נדון עם איש מקצוע.

זה אינו היעדר רגש

זהו הבלבול המרכזי, והוא גורם נזק ממשי. הרגש נמצא שם: הגוף מגיב, מצב הרוח משתנה. מה שנתקע הוא שלב הזיהוי והמילול, לא ייצור התחושה. אדם עם אלקסיתימיה גבוהה עשוי לבכות בהלוויה, ליצור קשרי התקשרות עמוקים, ועדיין לא להיות מסוגל להסביר מה קרה בתוכו.

מכאן נובעות אי-הבנות עיקשות. השתיקה נקראת כחוסר עניין, פנים מעטות הבעה כזלזול, ו"אני לא יודע" כסירוב לשתף פעולה, בעוד שלרוב זו התשובה הכנה ביותר שיש.

הדעה הקדומה המכתימה ביותר הופכת את האלקסיתימיה למילה נרדפת להיעדר אמפתיה, ואף לסימן לפסיכופתיה. זה לא נכון, וצריך לומר זאת בבירור. הקושי נוגע קודם כול לרגשותיו שלו של האדם; הקושי לפענח את רגשות הזולת, שגם הוא שכיח, דומה לקריאה מואטת ולא לאדישות. אין בכל זה כדי לפטור אדם מאחריותו: חוסר יכולת לתת שם למה שמרגישים אינו מתיר לפגוע באחר.

הגוף לפני המילים

רבים מתארים את אותו מסלול: תחילה אות גופני, והרגש מוסק רק לאחר מכן, לעתים שעות אחר כך. לסת קפוצה מתבררת ככעס אחרי שהישיבה הסתיימה. עייפות בלתי מוסברת מתבררת כעצב למחרת.

המסלול הגופני הזה מסביר מדוע האלקסיתימיה נחקרת מזה זמן רב בצד הפסיכוסומטי של הרפואה. הוא מסביר גם סיכון מעשי: בלי סימן רגשי מוקדם, ממשיכים כל עוד הגוף מחזיק, ומגלים את התשישות רק אחרי שהתבססה.

ההשערה בדבר קשר לאינטרוצפציה, תפיסת האותות הפנימיים של הגוף, נחקרת רבות, עם ממצאים אמיתיים אך לא אחידים: כיוון רציני, לא הסבר מוכרע.

עם מה היא מצטלבת

אלקסיתימיה שכיחה הרבה יותר בקרב אנשים אוטיסטים מאשר באוכלוסייה הכללית, בשיעור שכמה סקירות מעמידות סביב מחצית. ובכל זאת אין זו תכונה אוטיסטית: רוב האנשים עם אלקסיתימיה גבוהה אינם אוטיסטים, ואצל אנשים אוטיסטים רבים אין אלקסיתימיה כלל. השערה משפיעה, ועדיין שנויה במחלוקת, מרחיקה לכת ומציעה שחלק מן הקשיים הרגשיים שיוחסו זמן רב לאוטיזם שייכים למעשה לאלקסיתימיה שמלווה אותו לא פעם.

היא נמצאת בשיעורים גבוהים גם בהפרעת קשב וריכוז, בדיכאון, בהפרעות חרדה ובהפרעת דחק פוסט-טראומטית. מכאן הבחנה מועילה: אלקסיתימיה הקרויה משנית מופיעה או מחמירה בעקבות דיכאון, טראומה או מחלה, ועשויה לסגת אחר כך, ואילו הצורה הקרויה ראשונית נראית כמו אופן תפקוד בסיסי. רק הזמן מאפשר להכריע ביניהן.

שתי שכנות שאין לבלבל אתן: אנהדוניה, אובדן ההנאה ולא אובדן המילים, וקהות רגשית שתרופות מסוימות עלולות לגרום לה, שהיא הפיכה וראוי לדון בה עם הרופא הרושם.

... וחיי האהבה

כאן התכונה מורגשת יותר מכול, משום שהזוגיות נשענת על השאלה האחת שהאלקסיתימיה עונה עליה הכי פחות טוב: "מה אתה מרגיש?". כשהיא נשאלת באופן פתוח, היא מייצרת לרוב חלל ריק, ואחריו עצבנות בשני הצדדים.

מה שבאמת עוזר הוא לעתים רחוקות מרשים. שאלות סגורות במקום פתוחות: בחירה בין שתי מילים, או לשאול אם זה יותר עייפות או יותר מפח נפש. זמן: לקבל שתשובה עשויה להגיע למחרת, בלי להתייחס לעיכוב הזה כאל התחמקות. הכתיבה, שמאפשרת לחפש את המילים בלי כובד המבט. והמעבר דרך המוחשי: מה קרה, מה היה קשה, מה חסר, במקום שם הרגש. זוגות רבים בונים לעצמם בסופו של דבר אוצר מילים משלהם, לפעמים סולם מספרי פשוט לעוצמה כשהמילה לא מגיעה: לא קב תמיכה, אלא שפה משותפת.

התווית עצמה כמעט אינה מנבאת דבר ממה שחשוב באמת: לא את ההתקשרות, לא את הנאמנות, ולא את היכולת לדאוג למישהו. היא גם אינה אומרת מי אמור להשקיע את המאמץ. שני מלכודות סימטריות אורבות כאן: בן או בת הזוג שהופכים למתורגמנים קבועים ונשחקים, והאדם עצמו שמתחבא מאחורי המילה ומפסיק לנסות. התכונה היא ממדית, ולכן אפשר לעבוד עליה: אוצר המילים הרגשי אכן מתעשר בעזרת תרגול או ליווי מקצועי, לאט, בלי הבטחה לתוצאה אך רק לעתים רחוקות בלי כל השפעה.

ובאשר לדבר על כך, אין רגע נכון שנקבע מראש. לרוב די בכך שנותנים שם לצורך מוחשי: לומר שנחוץ לך פרק זמן לפני שאתה עונה על שאלות קשות מספר הרבה יותר, ובאופן מועיל יותר, ממונח מקצועי שמונח על השולחן בפגישה הראשונה.