הפרעה סכיזואפקטיבית היא כנראה האבחנה הפסיכיאטרית שמוסברת לא נכון לעתים קרובות יותר מכל אחרת, גם בפי מי שנושאים אותה. היא משלבת תסמינים פסיכוטיים עם תסמיני מצב רוח בולטים, דיכאוניים או מאניים. זו אינה סכיזופרניה מרוככת ואינה הפרעה דו-קוטבית שהחמירה: זו קטגוריה שמוגדרת על ידי פרט אחד של סדר בזמן, והפרט הזה משנה הכול.
מהי הפרעה סכיזואפקטיבית
הפרעה סכיזואפקטיבית ממוקמת בגבול שבין סכיזופרניה לבין הפרעות מצב הרוח. אותו אדם חווה, במהלך אותה מחלה, גם תסמינים פסיכוטיים (הזיות, לרוב שמיעתיות, מחשבות שווא, דיבור לא מאורגן) וגם אפיזודות מצב רוח מובהקות: דיכאון מג'ורי, מאניה או היפומאניה.
מתוארים שני סוגים, לפי אופיין של אפיזודות מצב הרוח.
- הסוג הדו-קוטבי, כאשר אפיזודות מאניות הן חלק מהתמונה, עם אפיזודות דיכאוניות או בלעדיהן.
- הסוג הדיכאוני, כאשר מופיעות רק אפיזודות של דיכאון מג'ורי.
תחילת ההפרעה היא בדרך כלל בבגרות המוקדמת. כמו בכלל ההפרעות הפסיכוטיות, עוצמת התסמינים, מהלכם לאורך הזמן וסוג התמיכה שמסייעת משתנים מאוד מאדם לאדם.
הקריטריון שבאמת מכריע
ההבחנה נכנסת למשפט אחד: צריך שהיו תסמינים פסיכוטיים ברורים בזמן שמצב הרוח חזר לרמתו הרגילה. בקריטריונים המקובלים שבשימוש בצפון אמריקה התקופה הזאת מקבלת מספר: לפחות שבועיים של מחשבות שווא או הזיות בלי אפיזודת מצב רוח בולטת, בנקודה כלשהי בהיסטוריה של המחלה. מנגד, תסמיני מצב הרוח צריכים לתפוס את רוב משך ההפרעה הכולל.
התנאי הכפול הזה מסביר את שלוש ההבחנות הנפוצות ביותר.
- הפרעה דו-קוטבית או דיכאון עם מאפיינים פסיכוטיים: הפסיכוזה נוסעת יחד עם האפיזודה. כשמצב הרוח מתאושש, ההזיות ומחשבות השווא הולכות איתו. זה בדיוק מה שלא קורה בהפרעה סכיזואפקטיבית.
- סכיזופרניה: תסמינים דיכאוניים שכיחים בה, אך אינם מהווים אפיזודות מצב רוח מלאות. אם אפיזודות מצב הרוח קצרות ביחס למכלול, האבחנה שנשארת היא סכיזופרניה.
- פסיכוזה שנגרמה מחומר או שקשורה למחלה גופנית: יש לשלול אותה בראש ובראשונה, וזה מחייב בירור רפואי וזמן תצפית, לא פגישה אחת.
בניסוח פשוט: הפרעה סכיזואפקטיבית אינה חיבור של שתי אבחנות, היא סדר מסוים בזמן.
אבחנה שנויה במחלוקת, ואיטית להתייצב
צריך לומר זאת בגלוי: זו אחת האבחנות הפחות מהימנות בפסיכיאטריה. שני אנשי מקצוע מיומנים שבודקים את אותו אדם מסכימים עליה פחות מאשר על רוב האבחנות האחרות, ושכיח שהיא משתנה במהלך השנים. זה אינו חוסר רצינות: זה מבני, מפני שהאבחנה נשענת על שחזור לאחור של ציר הזמן, לא פעם על פני כמה שנים ועל בסיס זיכרונות מקורבים.
שתי מערכות הסיווג הבין-לאומיות הגדולות אינן מגדירות אותה באותו אופן: האחת מדגישה את המשך הפסיכוזה מחוץ לאפיזודות מצב הרוח, והאחרת את נוכחותן בו-זמנית של שתי התמונות בתוך אותה אפיזודה. לכן אותו מסלול חיים עשוי לקבל תוויות שונות לפי הספר שבשימוש.
חלק מהחוקרים אף חולקים על עצם קיומה כקטגוריה עצמאית, ומציעים לראות את הפסיכוזה ואת הפרעות מצב הרוח כרצף ולא כקופסאות נפרדות. הוויכוח הזה לא הוכרע. עבור האדם עצמו המסקנה המעשית פשוטה: שינוי באבחנה אינו מבטל את מה שנחווה, וגם אינו אומר שהטיפולים הקודמים היו מיותרים.
התפיסות המוטעות שגורמות את הנזק הגדול ביותר
זו אינה מנה כפולה של מחלה. הביטוי מסתובב ואין לו שום משמעות קלינית. מי שחיים עם האבחנה הזאת אינם בהכרח במצב גרוע יותר מאשר באחת משתי ההפרעות. הנתונים הקיימים ממקמים דווקא את המהלך הממוצע בין זה של הפרעות מצב הרוח לזה של הסכיזופרניה, כששונות בין אדם לאדם רחבה הרבה יותר מהממוצע הזה.
זה אינו פיצול אישיות. כמו בסכיזופרניה, הבלבול מגיע משפת היום-יום. הפרעת זהות דיסוציאטיבית היא אבחנה אחרת, ללא קשר.
זה אינו סימן למסוכנות. אנשים שחיים עם הפרעה פסיכוטית הם קורבנות של אלימות הרבה יותר מאשר מבצעים שלה. לעומת זאת, הסיכון האובדני אמיתי וראוי שיילקח ברצינות במקום שיושתק: זו סיבה לדבר עם איש מקצוע או עם שירות חירום, לא סיבה לאדם קרוב לשחק תפקיד של מטפל.
טיפול, סימני דרך והחלמה
הטיפול משלב בדרך כלל תרופה אנטי-פסיכוטית, טיפול שמכוון למצב הרוח (מייצב מצב רוח או תרופה נוגדת דיכאון, לפי הסוג ולפי השלב), וליווי פסיכו-סוציאלי שנוגע לשינה, לעבודה, לדיור ולקשרים. מעט מאוד תרופות מחזיקות ברישום שנכתב במפורש עבור ההפרעה הזאת, וזה מסביר מדוע המשלבים מותאמים לא פעם לאורך זמן.
תופעות הלוואי אמיתיות ויש לדבר עליהן: עלייה במשקל, טשטוש, השפעות על התפקוד המיני, האטה. השתקתן מובילה לא פעם להפסקה פתאומית, אחד הגורמים המרכזיים להישנות. השינה וסדירות המקצבים אינן פרט שולי של אורח חיים, הן חלק מהטיפול, במיוחד בסוג הדו-קוטבי שבו לילה מקוצר עלול להקדים תפנית.
אנשים רבים לומדים לזהות את סימני האזהרה המוקדמים הייחודיים להם, אישיים מאוד, ולתת להם שם מראש יחד עם אדם קרוב ועם איש מקצוע. החלמה כאן אינה אומרת בהכרח היעלמות סופית של כל תסמין, אלא היכולת לנהל חיים שיש בהם משמעות. שום תחזית אישית אינה נקראת מתוך האבחנה לבדה.
... וחיי האהבה
קשר יציב לאורך זמן אפשרי, ורבים חיים כזה. מה שמעמיד אותו במבחן כמעט לעולם אינו התוכן הדרמטי של האפיזודות. זה דווקא הקצב: תקופות שבהן האנרגיה והדחף משתנים, שלבים של התכנסות שבן או בת הזוג עלולים לפרש כהתקררות ברגשות, ועייפות שקשורה לטיפול ואין לה שום קשר לחוסר עניין.
מה שעוזר הוא מעט דברים. לדעת מראש מה מתבקש ומה לא: יש מי שרוצים שיצביעו בפניהם על שינוי בשינה או בדיבור, ויש מי שחווים זאת כמעקב. לסכם מראש, בזמן רגוע, את מי מיידעים אם תקופה קשה משתקעת. להבחין בין התכנסות לבין אדישות. ולא להתווכח על תוכנה של מחשבת שווא כפי שמתווכחים על דעה, ובד בבד להישאר נוכחים ולדבר על מה שמורגש.
האבחנה עצמה אינה מנבאת נאמנות, לא רוך ולא יכולת לעמוד בהתחייבויות. ולגבי הרגע שבו מספרים על כך, אין שום כלל: רבים מעדיפים לנקוב תחילה בצורך מוחשי, כמו שעות השינה או האנרגיה הזמינה, ולשמור את הסיפור המלא לרגע שבו נבנה אמון. תגובה מגושמת מהצד השני מלמדת בעיקר על מי שהגיב כך.