מעט אבחנות עוותו על ידי הבדיון במידה כזאת. הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) מאופיינת בשני מצבי זהות נפרדים או יותר, ולצידם שכחות שנוגעות לאירועים של היום יום ולא לפיזור דעת רגיל. היא קשורה קשר הדוק לטראומה מוקדמת וחוזרת. זו איננה סכיזופרניה, זה איננו תכסיס של מותחן, ובחיים האמיתיים היא בולטת הרבה פחות מאשר בקולנוע.
מה כוללת האבחנה
DID שייכת למשפחת ההפרעות הדיסוציאטיביות, המתארות שבר במה שמוחזק יחד בדרך כלל: התודעה, הזיכרון, הזהות, תפיסת העצמי. לדיסוציאציה עצמה אין דבר יוצא דופן. לנהוג בדרך מוכרת בלי לשמור זיכרון מן הנסיעה, להרגיש לא אמיתי אחרי זעזוע: החוויות האלה שכיחות וחולפות.
ההפרעה מתחילה במקום שבו השבר הזה נעשה מתמשך, בלתי רצוני, ומארגן את אופן התפקוד של האדם. שני מרכיבים נדרשים יחד: מצבי זהות נפרדים, עם דרכים שונות לתפוס את עצמך, לזכור ולהגיב, וכן אי רציפות בזיכרון שחורגת מן השכחה הרגילה. לכך מצטרפים סבל או השפעה על חיי היום יום, וכן התנאי שהתמונה איננה מוסברת לא על ידי מנהג תרבותי או דתי מקובל, לא על ידי חומר ולא על ידי מצב רפואי אחר.
מצבי הזהות, בלי התפאורה הבדיונית
הדימוי הרווח מציג מעבר דרמטי, קול שמשתנה, שם שמוכרז. לעיתים רחוקות זה מה שרואים. אצל אנשים רבים המעברים דיסקרטיים, מורגשים בעיקר מבפנים, ומי שמתבונן מבחין לכל היותר בשינוי נימה, בתנוחה, בשתיקה.
מצבי הזהות אינם אנשים נפרדים שחיים באותו גוף. מתארים אותם נכון יותר כחלקים של אותו אדם עצמו, שנשארו נפרדים משום שלא יכלו להשתלב. הם עשויים להיבדל בגיל הנחווה, בהעדפות, ביחס לסכנה. יש מהם שיודעים על קיומם של האחרים ויש שלא, ומידת התקשורת הפנימית משתנה מאוד מאדם לאדם.
חלק מן האנשים שהדבר נוגע להם שומעים גם קולות, שנחווים כפנימיים. זו אחת הסיבות לבלבול עם הפרעות פסיכוטיות, ומקור שכיח לטעות אבחנתית.
השכחות, הסימן הפחות נראה והכבד ביותר
הן אלה שמכבידות יותר מכול ביום יום, ואין להן דבר וחצי דבר עם שכחת מפתחות. מדובר בחורים שנוגעים לעובדות רגילות: שיחה שלמה, יום, לפעמים תקופה בחיים. חפצים מופיעים בלי זיכרון של הקנייה, הודעות נשלחו בלי זיכרון של כתיבתן.
המאמץ להסתיר את החורים האלה עולה באנרגיה רבה מאוד. רבים לומדים מוקדם מאוד לנחש את ההקשר, לגרום לאדם שמולם לדבר כדי לשחזר את מה שנאמר. ההסוואה הזאת מסבירה בחלקה מדוע האבחנה מגיעה לעיתים קרובות באיחור, אחרי שכמה אבחנות אחרות כבר ניתנו בדרך.
הבלבול עם סכיזופרניה, ומה באמת שנוי במחלוקת
DID איננה סכיזופרניה. אלה שתי הפרעות נפרדות, בשתי קטגוריות שונות. סכיזופרניה היא הפרעה פסיכוטית: היא משנה לפרקים את הקשר עם המציאות, עם הזיות ומחשבות שווא. DID נוגעת לזהות ולזיכרון, והקשר עם המציאות נשמר בה בדרך כלל. הבלבול מגיע מן השפה היומיומית, שבה המילה סכיזופרן משמשת בטעות כדי לומר כפול.
יש נקודה שראוי לומר אותה: DID היא נושא לוויכוח מדעי אמיתי. המודל הדומיננטי הוא טראומטי, והוא רואה בדיסוציאציה הסתגלות לחוויות מוקדמות, חוזרות ובלתי נמנעות. מודל מתחרה, המכונה סוציו קוגניטיבי, מדגיש את תפקידן של הציפיות, של הייצוגים התרבותיים ושל ההשאה, לרבות בתוך הטיפול. הוויכוח הזה נוגע למנגנונים, לא לעובדה שהאנשים הפונים לעזרה סובלים באמת. אפשר להחזיק בשניהם: להכיר במצוקה בלי לקבע הסבר יחיד.
נותרת הדעה הקדומה בדבר מסוכנות, שהסרטים מזינים אותה. אין לה בסיס מוצק: כמו ברוב ההפרעות הנפשיות, האנשים שהדבר נוגע להם חשופים לאלימות לעיתים קרובות יותר משהם מפעילים אותה.
אבחון וטיפול
האבחנה נקבעת בתום הערכה קלינית מעמיקה, שמבצע איש מקצוע שהוכשר לכך, לרוב לאורך כמה פגישות. אין בדיקה יחידה, ויש לשלול הסברים אחרים: השפעות של חומר, אפילפסיה, הפרעת אישיות גבולית, פוסט טראומה מורכבת, הפרעות פסיכוטיות. החפיפות רבות והתחלואה הנלווית שכיחה.
הטיפול המקובל הוא פסיכותרפי, ובדרך כלל בנוי בשלבים: תחילה ייצוב, ביטחון וויסות רגשי, ורק אחר כך, אם הדבר נעשה אפשרי, עבודה על זיכרונות טראומטיים, ולאחר מכן אינטגרציה במובן הרחב. מעבר מהיר מדי אל התוכן הטראומטי מוכר כמסוכן. שום תרופה אינה מטפלת ב-DID עצמה; יש תרופות המכוונות לדיכאון, לחרדה או להפרעות שינה נלווים, וההחלטה הזאת שייכת לאדם ולרופא שלו.
המילה אינטגרציה אינה אומרת את אותו הדבר לכולם. עבור אחדים המטרה היא מיזוג של המצבים; עבור אחרים, שיתוף פעולה פנימי שמספיק כדי לנהל חיים קוהרנטיים. שום פרוגנוזה אישית אינה נקראת מן האבחנה לבדה.
... וחיי האהבה
אנשים רבים עם DID נמצאים בזוגיות כבר שנים. מה שמעמיד מערכת יחסים במבחן כמעט לעולם אינו הצד המרהיב שדמיינו מלכתחילה. אלה אי הרציפויות: שיחה חשובה שלא נשאר ממנה דבר, החלטה שהתקבלה ואינה נמצאת, פגישה שהוחמצה בלי שום כוונה רעה.
מה שעוזר הוא קונקרטי מאוד. נקודות עוגן כתובות שנגישות לשניים, לוח שנה משותף, פתקים, רשימות, כדי שהחיים המשותפים לא יישענו על מצב הזיכרון באותו יום. שגרות יציבות. הזכות, משני הצדדים, לומר שצריך הפסקה. והתייחסות לשכחה כאל תסמין, לא כאל חוסר אהבה או שקר.
האינטימיות דורשת זהירות משלה, משום שמגעים, ריחות או מצבים מסוימים עלולים להפעיל דיסוציאציה בלי התראה. לסכם מראש על סימן לעצירה, להתקדם לאט, לבדוק הסכמה בהווה ולא אחת ולתמיד: זה חוסך אי הבנות רבות.
בן או בת זוג אינם צריכים להיות מטפלים, וגם אינם יכולים להיות. מה שמבקשים מהם פשוט יותר וקשה יותר: להיות אמינים, לא לדרוש מופע ולא הוכחה, ולהשאיר את הטיפול לאנשי המקצוע. ואשר לרגע שבו מדברים על כך, אין שום כלל. רבים מציינים תחילה צורך מעשי, כמו חורי הזיכרון, ושומרים את הסיפור המלא לרגע שבו האמון כבר נבנה.